כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

כנסו ואני מקווה שתאהבו!

זו הדרך שלי "להפיץ את האור" :) - והמבין יבין...

שיהיה לילה נהדר,

אני!

זה קרה לפני יותר משבועיים ובכל זאת אני מרגישה שהשיחה הזאת הייתה נקודת ציון חשובה מאוד בשבילי במערכת יחסים שיש לי עם אמא שלי, שעד לפני חצי שנה- אולי קצת יותר- הייתה מבוססת בעיקר על שיחות תפלות כאלה של "נוו איך היה בבצפר?" "איך היה המבחן?" נהנית אתמול במסיבה?" וכדו'..אף פעם לא הרגשתי שהקשר בינינו חזק מספיק כדי שאני אוכל לשפוך בפניה כל מה שעובר עליי או לספר לה מה אני מרגישה- והיה לי הרבה. אני לא מדברת רק על התקופה האחרונה, אלא מאז ומתמיד הרגשתי ככה..אולי הסיבה להרגשה הזאת שלי בכלל לא הייתה שהקשר בינינו טוב מספיק, אלא פשוט לא הרגשתי בנוח ללכת לדבר איתה על דברים שאני מרגישה, וכשאני אומרת "דברים שאני מרגישה" זה בעיקר קטעים של חברות ובנים וכאלה, וידעתי את הדברים האלה אין מצב שאני יכולה לספר לאמא- אפילו אם זה הכי מפריע לי בעולם- כי קשרים כאלה נוגדים את הדת,. ללכת לספר דברים כאלה לאמא, ששולחת אותי לבצפר דתי כדי לקבל חינוך מסויים, זה חוסר טאקט רציני!! בגלל זה אני חושבת שהשיחה הזאת שאני עומדת לכתוב עליה היא נורא חשובה בשבילי..אז נכון, חבר עוד אין לי, אבל כבר הגענו לסיטואציה שהמצב עלה אז כבר תפסתי ת'הזדמנות ופתחתי ת'שיחה הזאת. רק אני מקווה שאם מתישהו המצב הזה יהפוך למציאות- אמא לא תשכח את כל הדיבורים שהלכו בשיחה הזאת:

היינו בכפר נוער של דוד של אמא שלי, כי הייתה שבת בר מצווה לבן שלו (כן,היה נחמד תודה :)..). אמא ואני היינו בדרך מהחדר אוכל לחדר שלנו כי היינו עייפות כבר, והאקשן היחיד שהיה בחדר אוכל היה משחק "רמיקוב"..אזזז בדרך לחדר פגשנו את רון ושני (רון הוא אחיו של חתן הבר מצווה, בן 18 ושני- חברה שלו מזה שנה ושלושה- בת 15 וחצי), והחלפנו כמה מילים, ככה על הדרך. כשהמשכנו ללכת פתאום אמרתי לאמא שלי: "איזה חמודים הם יחד, נכון?"- ובאמת, הם כזה זוג מושלם, משמיים פשוט!! בלי עין הרע,טפו, טפו, טפו!! משם התחלנו לפתח שיחה על כל הקטע הזה של זוגיות בגיל צעיר (יחסית..), ומשם איכשהו- באמת שאין לי שמץ איך- התחלתי לשאול את אמא על הקשר שלה עם אבא: איך זה באמת התחיל, אם לא היה לה מוזר לשנות שם משפחה, איך היא ידעה שאבא הוא הנכון? הרי זה החלטה כ"כ כבדה התחתן עם מישהו! ויותר מכל עניין אותי אם פער הגילאים שביניהם לא הפריע לה- יש ביניהם 10 שנים :). היא אמרה שבטווח הגילאים שלהם זה כבר לא כל כך מוזר כמו שזה נשמע!! "בגילאים צעירים פער שנים כזה הוא הרבה יותר משמעותי ומודגש", היא אמרה. "ונגיד, פער של 3 שנים- כמו שיש בין רון ושני- זה מוגזם לדעתך בגילאים צעירים?" "לא יודעת, זה תלוי באנשים. יש כאלו שזה יעיק להם על הקשר כי הצד הצעיר לא בשל". קצת שקט, כל אחד חופר במחשבות שלו ובמילים של הצד השני, ואז אני- "אמא, ת'אמת: את חושבת שאהבה בגיל כזה היא אמיתית? שחבר בגיל כזה זה סתם?" "בטח שהיא אמיתית! הרגשות קיימים והכל מציאותי, אבל לדעתי אתם לא בשלים מספיק בגיל כזה! אני לא יודעת להגיד לך אם 'חבר זה סתם', אבל אני כן יכולה להגיד לך שחבר זו עוד מחוייבות, ובגיל הזה צריך להנות ולעבור חוויות משותפות של קבוצות, כי זו תקופה שאף פעם לא תחזור שוב". "איזה חוויות? גם כשיש חבר עוברים יחד, ואז מרוויחים גם את זה ויחד עם זה- את החוויות עם החבר'ה וכל זה" "את כל כך טועה, את לא יודעת כמה! אמרתי לך- חבר זו מחוייבות כזאת- וגם חבר'ה זה מחויבות, זו נאמנות לחברים שלך וזה זמן שאת צריכה להשקיע בהם בתור חברה, וכשיש חבר- המחוייבות כלפיו תופסת מקום של מחוייבות לחברים, בלי לשים לב בכלל". "אני מאמינה שאפשר לשלב בין השניים! להמון אנשים יש חבר או חברה וטונה חברים יחד, אז זה אפשרי! חוצמזה, קשר בגיל כזה מעמיד אותך בכל מיני מצבים שאת עלולה להתקל בהם בעתיד בקשרים רציניים הרבה יותר. הסיטואציות האלה בגיל הזה יכולות להכין ת'בהאדם לעתיד!". "תאמיני לי שגם אם תעמדי במצבים האלה רק בעתיד, את תדעי יפה מאוד איך להסתדר איתם".."טוב, מה אני אגיד לך..אבל תכל'ס- את חושבת שחבר בגיל הזה זה אסור או לא כדאי?"  "אמרתי לך שלדעתי זה לא הכי כדאי כי את עלולה להפסיד המון דברים עם החבר'ה שלא תהיה לך עוד שום אפשרות לעשות לעולם. אני לא אומרת שזה 'אסור'- אבל זה סתם מיותר לדעתי.."

לי בעיקר יצא מזה "אני לא אומרת זה אסור"..זה המשפט הכי חשוב שיצא מהפה של אמא כל השיחה הזאת בשבילי, ואני אזכור אותו!! הידיעה שאמא לא מתנגדת לזה מבחינת הדת ממש גורמת לי איזושהי הקלה במקום כלשהו, לא יודעת...

!!אני צריכה להתחיל לעשות יותר שיחות עם אמא

ל*לה מצ!**ן,

שנ*נ!ש!!!