רצתי, ברחתי, נעלמתי. הנה חזרתי.

24 בפבואר אני טסה לישראל. 

אני עושה שנת הדרכה.

אני חוזרת.

מה ששונה הפעם הזאת מהאחרות זה שהפעם אני מחליתה על עצמי. אני אמרתי להורי שאני רוצה לטוס, אספתי כסף אירגנתי מזוודה ולטיול יצאתי.

האמת היא שאחרי הכל אני הולכת לעשות תוכנית של מסע. קוראים לזה שנת הדרכה.

בתוכנית יש 3 דברים חשובים.

ראשון מכל, אני הולכת לעשות את המכון למדריכים בקריית מוריה שבירושלים זה בערך ממרץ ועד סוף יוני. 

שנית אני עוברת לגור בקיבוץ קטורה שבדרום מיולי עד ספטמבר.

ובסוף אני הולכת לת"א עד דצמבר ליהיות מתנדבת באירגון לא ממשלטי.

אני ממש ממש מתרגשת לחזור וליראות את עצמי שוב שםץ לשמוע את עצמי ולחוש את עצמי שם. ליראות איך אני מגרישה שם ולהכיר את עצמי מחדש.

אני מתרגשת מכל מה שמתקרב לי וכל מה שמצפה לי. אני מחגה להפתעות מכל מקום ומכל אחד שאני אפגש. אני רוצה לעשות מהשנה שמתקרבת השנה הכי טובה שהייתה לי. ואני רוצה שחיי יהיו ככה. כשל שנה חדשה תהיה טובה מהקודמת. לפחות לכמה שנים אחרי הכל עברתי שנים קשות מכיג לי פינוק לא?

בלי לשון הרע, השנה שעברה הייתה טובה ממה שציפיתי!