שתיקה צורמת.

לא עדכנתי פה הרבה זמן.

אז זהו, היא נפטרה..לפני חודש.

ואני? מנסה להתרגל למציאות חדשה, בלעדיה.

לפעמים אני שוכחת שהיא איננה, כל כך קשה להתרגל לזה

זה גדול מדי.

אפילו פעם הלכתי אליה אחרי בצפר ובדרך נזכרתי

באותו רגע קלטתי באמת, נחנקתי.

שלושה ימים אחרי זה בדיוק, נפרדנו.

צביטה בלב ולא יותר, לא כאב לי

הייתי כל כך למטה שכבר לא היה יותר.

בתקופה הזאת הבנתי שאפשר להיות מוקפת באנשים ולהיות הכי לבד בעולם.

אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המשפחה שלי

ועכשיו הפחד הזה מהמוות רק התגבר, אני מפחדת להשאר לבד.

תמיד פחדתי מהיום הזה שהיא לא תהיה אבל תמיד נמנעתי מלחשוב יותר מדי

היא אף פעם לא היתה תלויה באף אחד, להיפך כולנו היינו תלויים בה, בעיקר אני

תמיד רציתי לקרוא לה אמא, הגיע לה..אבל זה לא התאים.

אבל אני יודעת בכל ליבי,, היא מילאה את כל התפקידים האלה בחיים שלי.

פיטרו את אמא מהעבודה, אבל שיחה אחת שינתה את המצב

אני כל כך שמחה בשבילה כי היא היתה הרוסה מזה.

ועכשיו היא אפילו מקבלת קידום.

בזמן האחרון ממש התקרבנו אולי אף פעם לא היה לי מקום לשתי אמהות

ואף פעם לא השתדלתי לטפח את הקשר איתה.

תבעו את אבא על שטות, באמת..על משהו שלא נעשה.

כואב שאנשים פשוט תובעים כדי להוציא כסף על שקרים.

אז עכשיו צריך לשלם המון כסף לעורך דין

זה מעצבן אותי נורא.

בבצפר אני נכשלת המון, בעצם לא קיבלתי ציון טוב אחד השנה.

אני לא מסתדרת עם המורים.

אני לא אוהבת את האווירה.

ויש כמה אנשים שאני לא יכולה לראות.

בא לי לעזוב.

אני מנסה להתרומם,

וכל פעם שאני חושבת שעכשיו זה רק למעלה

זה מוכיח לי כמה אני טועה.

רק זמן לעצמי, לשכוח מהכל

בלי לזרוק זין על אף אחד,

בלי לתת לדברים להשתלט עליי.

ואיך אתה באת לי פתאום

בדיוק בתקופה הזאת

שהייתי הכי צריכה את זה.

4 שנים שאתה אחד מהאנשים הכי קרובים אליי

ופתאום אני מרגישה אחרת.

ופעם ראשונה שאני מפחדת מזה ברמה כזאת

אתה יותר מדי טוב בשבילי, יותר מדי טוב בשביל לקחת את הסיכון של לאבד אותך.

חכה לי עוד קצת...