שנה פחות, אולי יותר מדויק יותר, מאז הפעם האחרונה...
ושוב קביים... מי היה מאמין!? מה הסיכוי שתעבור שנה אחת ולא אכתוב משהו שקשור בקביים או ברגל שלי...?
שוב כואב, ושוב מציק, ושוב להיזכר כמה זה מבאס לעשות הכל בישיבה... לרגעים אני כבר ממש מתוסכלת שאני לא יכולה לעשות דברים לבדי... בא לי שהזמן יעבור וכמה שיותר מהר.
השבועות האחרונים מוזרים, כל מיני דברים קורים. הוא שלקח חלק משמעותי בתקופת הצבא שלי פתאום חזר לחיי, אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני, מה הוא רוצה מעצמו. אבל משהו בו, בבחור הזה שכבר התבגר אך עדיין נשאר אותו שטותניק ילדותי מצחיק אותי כשממש קשה לי. מעלה לי הרבה פעמים חיוך על השפתיים ברגעים קשים. הוא אומר לי שאני תותחית ושהוא סומך עליי שיהיה בסדר כשקשה לי, וכמה שקשה לי להאמין בזה כשזה מגיע ממנו זה נשמע הרבה יותר אמין ואמיתי.
בא לי שהזמן יעבור. בא לי שאוכל להעיף את הקביים האלה ולא אהיה תלויה באנשים אחרים. בא לי להרגיש עצמאית, ולא לבקש עזרה על כל שטות שוב. נמאס לי לשבת כל היום, נמאס לי לשבת במיטה, על הספה, על הכיסא, במקלחת. נמאס לי.
בא לי שיהיה מישהו שיבין, מישהו שיכול להיות שם כל הזמן בלי שאצטרך להרגיש שהוא שם בשביל לרחם עליי או לעזור לי להביא את הדבר הזה שבדיוק אין לי ידיים להביא בגלל הקביים המזורגגות.
בא לי שיהיה לי טוב.
בא לי שהזמן יעבור...
"כן, אני כבר נפלתי וקמתי וגם,
השמים כאילו נופלים.
כשאתה לא מוכן, ואתה לא מוגן
והכל כל כך פתאומי.
והעיר רטובה מהגשם הדק,
ופנייך הן סוג מעודן.
את נושאת מזוודה, את נוסעת מרחק,
טלפני, טלפני.
כדי שלא אדאג לך,
אני לא אשב בשקט.
כשהגשם יבוא והרוח תישוב,
אדאג עוד יותר.
איך לא אדאג לך,
טלפני, אז אולי לא אדאג.
מבפנים יהיה לי קשה,
מבחוץ לא אראה שום דבר..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
«*ניצ*»