לא הייתי כותבת את הפוסט הזה כאן אם לא הייתי יודעת שרק רלי קוראת כאן..

האמת שאני מרגישה כל כך חסרת חיים, כל כך חסרת משמעות, כאילו אני ממש לא אני, אני אפילו לא יודעת למה אבל איכשהו אני מנסה לגרום לכם לחייך תמיד, ואני יודעת שאני ממש אבל ממש לא מצליחה, וממש ממש סתומה בגלל זה, אבל אני אשכרה רוצה שאתם תחייכו, ולרגע אחד בכמעט כל השנה הזאת, לא חשבתי על מה שגורם לי לחייך...

אפילו צחקתי מהבדיחות כיתה א' שלכם!!!!! אפילו אחותתי לא תצחק מהם!!!

אני מרגישה כאילו אני סתם הילדה עם השיער היפה... מעניין מה יקרה אם פשוט לא יהיה לי את השיער הזה...(לא שאני יגלח אותו או משהו בשבילכם..)

קיצר, אין לי כוח...אוןלי בגלל זה אני אוהבת כל כך את החופש..שאני יכולה להיות אני ולא אתם....

נ.ב. אין צורך להגיב לפוסט..מספיק לקרוא