ככה זה כשהמשאלה שביקשת מתגשמת אפילו שהיא לא הייתה אמורה לבוא.
אנשים נקשרים אליי מהר.
אני לא יודעת למה. אבל אני נותנת הגשה של שייכות.. הרגשה של ביטחון.
כשאומרים לי. " אני אוהב אותך." בא לי להגיד.. זה קורה לכולם.
אנשים רוצים לראות אותי..
לדבר איתי.
להפגש איתי.
לחבק אותי.
לגרום לי לחייך.
נשמע כייף הא?
אז זה לא.
זה לא, כי אני לא נותנת לזה לקרות.
אני עכשיו חייה חיים, שאני לא יודעת עד כמה הם טובים לי.
יש לי חבר. עוד מעט חודש.
מעולם לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. בקושי גם אני.
ממש באותו פרק זמן.. אני לא מפסיקה לחשוב על האקס שהיה לי. והלוואי שהוא היה איתי פה.
במקביל. יש לי אחד שאני מדברת איתו. אני יודעת שאני לא יוכל להגיע אליו לעולם כי הוא לא מפה. ולו אני אומרת שאני אוהבת אותו.
הוא רוצה להתאבד בגללי. הוא עם נטיות אובדניות והוא לא יכול לחיות עם זה שהוא לא יכול להגיע אליי למרות שאמרתי לו שזה יעבור.
ויודעים מה.. ? הלוואי והוא באמת היה פה. אני בטוחה שהכל היה אחרת.
אני בוכה בגללו ימים. נהייתי חולה מזה. באמת. אני עושה דברים שאני לא בטוחה שנכונים.
ואחרי כל אלו.
קיים עוד אחד. שמתתחיל לפתח רגש. ואני פוחדת לפגוע בו.. כי הוא פגיע. אני כן רוצה להיות איתו בקשר.
כי הוא חשוב לי כי כייף לי איתו כי עושה לי יותר טוב ובמיוחד כי רע לו.
ואני תוהה.
בשביל מה אני בכלל צריכה את כל אלו?
ועונה לעצמי.
כי אני חייה על צומת לב.
ואם אני לא מקבלת אותה מפה.. יש לי אותה משם.
הם לא יודעים זה על קיומו של זה. בערך. הם יודעים על הקיום.. אבל לא על מה שכל אחד מהם אומר בשבילי.
לכל אחד בניתי עולם שונה איתי.
ואת כולם אני מצליחה להחזיק.
אני חייה בתוך עולמות מפלסטיק. שאני לא יודעת עד כמה אני רוצה לפוצץ.
ועד שאני יחליט.
זה בטח כבר יהיה מאוחר מדיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
