אני יודעת שבפוסט הקודם

עודדתי להערכת החיים

שהם חשובים ויקרים.

וזה נכון, אני עדיין חושבת ככה,

אבל לפעמים ישנם מצבים שמכריחים אותך

להודות שאתה נכנע,

נשברת, נפגעת, נפלת.

זה מה שאני מרגישה,

הסיבה היא התפל והסבל הוא העיקר בכל הסיפור,

 זה כמו מטר של סכינים,

שנופל עלייך ממרומים

ונכנס הישר למקום שלא היית רוצה שהוא ייכנס,

ללב.

אני לא אוהבת פרידות, לכן לא אומר שלום

אני לא אוהבת להיות רחוקה מידיי,

לכן אתקרב,

והדרך בה אלך תוביל אותי לאן שרק ארצה,

כי זוהי התחלה חדשה,

ללא סבל וכאב,

ללא בכי ועצב,

רק ניצוצות של אושר בעיניים,

ונמשיך להחזיק ידיים

לנצח.