האם תחזרי?

המון סוען. הולכים לאותו כיוון, ואת אחריהם. עושה לפי אותו צוו בו נצתוו כולם, ללכת בעדר ענק לעבר מטרה לא ברורה. שורה ארוכה של תגיות מחיר. על הבגדים, על הפנים, על האיברים. שורה ארוכה של מבטים מזוגגים, מוכנים להיכנס לאריזות ולהישלח לקונים. יעשו כאשר יגידו להם, כי כן הוחלט. בלי לעצור לרגע לחשוב, בלי דרך חזרה. ממשיכה ללכת בעקבות אינספור טביעות לא מוכרות, כולם במרחקים שווים על החול הרך. הולכים בגאון הישר אל הדרך הפתוחה, בלי לשאול, בלי להביע מחאה. את אחריהם, מובלת כצאן לטבח. עיניים ריקות שלא רואות את העתיד, כי אין מה לחשוב עליו. צעד אחר צעד, פסיעה אחר פסיעה. רק עוד כמה כדי לאבד את הייחוד. עוד צעד כדי להיות כמו השאר. עוד כמה עד שאת הופכת לשיבוט של הכלל. הלא זה מה שרצית? כמותם, כמו כולם. בלי שום דבר שיבדיל, שיפריד. עושה מה שהם עושים, מחייכת כשהם מחייכים, צוחקת כשהם צוחקים. כבר לא בוכה כשאף אחד לא רואה, כי אף אחד לא בוכה. בלי קו של מחשבה אישית, כדי שלא יהיה מי שיחשוב אחרת. האם את פוחדת? ללא קול משלך בדממה הרועשת של השאר. ללא מחשבה צלולה אחת שתהיה שייכת לך. הזהו חשש שמזדנב לו לעינייך? כבר אין דרך חזרה מכאן. את כבולה לעדר ההולך אל תהום הייאוש. הזוהי התחרטות? את מפללת לכך שתמעדי ותשכחי מאחור. אז מכרסם לו האשם העצמי, שהרי את בחרת. היית מוכנה להקריב הכל, רק כדי לא להישאר מאחור.