אני מתגעגעת אליו. אני לא אמורה, זה הרסני, זה סתם מכאיב, אבל זה גם בלתי נשלט. יש בגעגוע הזה מן המזוכיזם, שהרי באותו הרגע בו הגוף זוכר את מגעו בגעגוע, הלב זוכר גם את הכאב והעור צורב מן העלבון, והאונה הימנית יורה אותות אזהרה של רציונליות, והשמאלית מגיבה באאוץ' ארוך שמיילל אל הירח ומכווץ לי את הבטן. רק העיניים כבר לא מגיבות בדמעות כי אין לי עוד דמעות לבכות על מה שהיה.
אני מתגעגעת למי שהוא היה כשעוד יכול היה להראות אהבה. את החיוך שלו זוהר אלי מתוך עיניים שכה מיעטו לחייך, את ידו בקפל מתני, את אפו תחוב בשערי, את תלתליו בין אצבעותי, את אצבעותיו חופרות בתוכי, ממוטטות אותי אל תוך עצמי פעם ועוד פעם ואת מבט הנצחון הילדותי כמעט והצהלה הגברית כמעט שהשמיע כשנמסתי לכדי שלולית אחת של עונג מסביבו.
אני מתגעגעת לחיבוקים הנואשים שלו. טובע נאחז שמחזיר לי חיבוק אמיץ אך מבוהל. חזק כמו שרק אני חוץ ממנו מחבקת. חיבוק של שורדים.
אני מתגעגעת לצחוק שלו, לקול שלו, לטעם שלו, לנוכחות שלו שהיתה הכל חוץ מנוסכת שלווה.
הוא לא גבר חזק או יציב. הוא לא אחד שהנוכחות שלו משדרת בטחון ועוצמה. הוא יכול לשדר איום. הוא יכול לגרום לפחד. אבל אין ולא היתה לו מעולם התכונה השקטה הזו שגורמת לי לחוש נינוחה במחיצתם. בטוחה לגמרי. ובכל זאת בזרועותיו יכולתי להירגע. יכולתי להיות אני עצמי. כמעט.
הכמעט הזה. ה"קרוב כל כך למושלם" הזה. אוח כמה שזה מכעיס אותי היום. איך לא השכלתי להבין שהבטחון הזה היה תמונת ראי שלי. שברגע שנסדק מעטה הבטחון השברירי הזה, התנפץ הראי לרבבות רסיסים ושברירים. כל הפגיעות שבו, כל הכאב, הוחצנו באבחה אחת ונורו לעברי. ברגע הפכתי מאהובה לאוייבת. מפיה למכשפה.
וכמה רחוק ממושלם הוא. כמה סדוק ופגום ומקולקל ולא מתפקד היה הקשר. על כמה מעצמי ויתרתי. כמה שנאתי את עצמי. ואותו. על ההשפלות הקטנות והגדולות. על הכאב. הטירוף. התיעוב העצמי. על כך שמבין הסדקים נזלה לה האהבה בטיפות, מתאדה לחלל החדר הקטן שהיה ביתנו. והוא לא הרגיש. כל הרגישות שאהבתי בו התאדתה יחד עם האהבה ויבשה אותי. וכל מגע קטן, כל מילה, שרטו בי. ואני נבלתי, נחנקתי לאט, מסרבת להכיר בגופה המדממת שישבה באמצע החדר ובלי קול הגתה את המילה שפחדתי ממנה יותר מכל.
א-ל-י-מ-ו-ת
ולזה, לכל זה אני כבר לא מתגעגעת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
