כתיבה תמה

זה מספר כמעט עגול. חמש עשרה. באמת עברו כבר חמש עשרה שנה מאז?

אני מחפשת בעיניי את התמונה כדי להביט בחיוך הבוקע ממנה, לקבל אישור למספר הזה, ונזכרת שגם התמונה עטופה ושמורה באחת הקופסאות, עם יתר החפצים שבאחסון. והרי כבר חמש עשרה שנה שאני רגילה שהתמונה הזו שומרת עליו מעם המדף. אני יושבת על המיטה ומלכסנת מבט מעלה בזוית – בבית ההוא ימינה, בבית שאחריו שמאלה – והחיוך הזה שומר עלי. הוא שומר עלי. אבל עכשיו המבט נתקל בקיר ריק, נטול תמונות, נטול חיוכים, חף ממנו. שנה ראשונה מתוך חמש עשרה שבה אין לי חיוך.

ובעצם, שכבר חמש עשרה שנה (למען השם, 15. אני כותבת ודומעת ולא מאמינה) אין לי את החיוך הזה. רק תמונה. שרירים ועיניים ושיניים ומסגרת. עותק של חיוך. פקסימיליה שאין בינה ובין המקור כמעט דבר. אין לה חום. אין לה ריח. אין לה קולות צחוק. אין לה חיבוק מפצפץ עצמות. אין לה ידיים פורעות שיער. אין לה אהבה לתת.

חמש עשרה? האמנם? את שגרת הזכרון שלנו מיסדנו לפני ארבע עשרה שנה. על שפת המים. בריחות עשן ואלכוהול ואהבה גדולה שכל כך הולמים את זכרו. בקולות ילדים של אז, בוגרים של היום. הילדים של היום הם כבר הדור הבא. וזה לא יכול להיות. ליד המים "שלו" אנחנו נאספים, שרים, נזכרים, מדברים. צוחקים המון עד שהבטן כואבת והעיניים צורבות ונדמה שרק עוד כוסית אחת והוא יצוץ ויעלה אלינו מתוך המים, כאז. מידי פעם בפעם התחלפו המים ההם במים אחרים, באתר אחר. פה ושם השתנו הנוכחים, חדשים נוספו למרות שלא הכירו, וכמה שזכרו כבר אינם עוד איתנו. אולי הם יושבים על מים אחרים, שותים וצוחקים ביחד איתו.

חמש עשרה שנים וכל כך הרבה קרה. עולם שלם שהתהפך והתבגר והשתגע וצמח בהעדרו. כמה הפסיד. כמה הפסדנו. בכל פעם שקרה משהו – אירוע גדול או קטן – היתה שם התהיה. מה היה אומר? איך היה מגיב? על רבין? על המלחמה ההיא? וזאת שאחריה? על ההסכם ועל כשלונו? על מגדלי התאומים? על הבית שלו? על המשפחה שלו? על החברים שלו? אל אלה שבאו ועל אלה שהלכו? על אלה שנשארו?

ועלי? מה היה אומר עלי?

חמש עשרה שנה וליד המים אני שותקת. נותנת לאחרים לדבר עליו. אחרי חמש עשרה שנה, אני זוכרת רק חיוך וצחוק אבל לא יכולה לדבר עליו בלי לבכות.