יום אחד עוד אכתוב פה על אהבתי הגדולה (פכככ, גדולה זאת מילה מאוד קטנה לתאר את הרומן הזה) לאוכל בכלל, ולארוחות חגיגיות בפרט. בינתיים, אני רוצה לדבר איתכם על ארוחות החג. אלה שהיו, ואלו שעוד יבואו.
ולא על הדודה בלומה (או מלכה) אני רוצה לדבר. גם לא על קידוש כן או לא, יין פטישים וטרדת המשפחתולוגיה וסכנותיה (גם זה ראוי לפוסט, אבל לא כרגע). כי אם על אוכל רבותי וגבירותי.
עזבו אותכם מזוועות התורים בסופר מרקט ואסונות הקלוריות והצרבת הקמים עלינו להרגנו. אני רוצה לדבר איתכם על חדוות הבישול, והנאת האכילה. הכיף שבבניית רשימת הקניות שלפני, והינדוס השאריות במקרר המתפוצץ מאושר ועושר. כיף טהור של חיתוך וערבוב ובישול ואפיה וטיגון ואידוי וקירור ושינוע וקישוט ועריכה שבסופם האכילה והשתיה המענגות, ותראפיית הזן של הדחת הכלים עד ששב המטבח הסוער והרוגש, אל שלוותו הפוסט חגית. עד הפעם הבאה.
כן. בחיי אלוהים בספר התורה שאני נהנית מכל אלה, ואפילו הצורך ברכישת המצרכים לא יכול לקלקל לי את עיקר ההנאה. לעמוד במטבח רחב ידיים (רצוי) או קטן מידה (מצוי) ולהנות מהבישול עצמו על שלביו המרובים, כולל לא מעט עצירות מתודיות לריקון הכיור המלא מכלים, ולניגוב השיש בהכנה לשלב הבא.
אני אוהבת את התכונה ואת הריחות. את הפיות המריירים שעוצרים ומריחים, ולעתים מקבלים אישור לטעום. אני אוהבת להנות ממנה שהצליחה, ומקבלת בכנות את המחמאות כ"שיצא טוב" ומודה ישירות כש"לא יצא טוב". מסרבת להיות פולניה ולהמעיט בערכה של מנה מוצלחת רק בשביל לדוג מחמאות.
אני אוהבת את הניסויים שמובילים לפאשלות קטנות ולהצלחות גדולות. את היצירתיות המובלת על ידי צבעים ומרקמים וטעמים. להרכיב סלטים לפי יופים של המרכיבים המשתתפים והשלמת הטעמים, או רוטב לפי צבע השלולית רצוי (כי אין דין רוטב אדום על צלחת כחולה, כדין רוטב חום על צלחת לבנה). ומה עושים עם מרכיבים עונתיים (בטטות ודלעת וענבים)? ומסורתיים (רימונים וחיטה ותפוחים ודבש וראש של...).
אני אוהבת את החושניות שבלישה ותרגול שריר היד שבערבוב והקפצה. אני אוהבת את צלילי מעבד המזון כשהוא מגרר וקוצץ ופורס ומקצר לי תהליכים מיגעים בשניות.
אני מדמיינת את המרקמים והקולות והריחות והטעמים והצלילים כשאני מתכננת את המנות. מחלקת את המרכיבים לרשימות קניות מאורגנות – פירות, ירקות, מוצרי חלב, בשר, וכל השאר – ומטלות עבודה לפי העוזרים ולוחות הזמנים (שלמרות הקפ"ק המסודר, לעולם מופרים).
אני אוהבת את הפסקות הקפה כשהכל עומד במקומו – זה בתנור, אלה על הכיריים, ההוא מתייבש, וההם מתקררים – ואפשר להנות מכמה דקות של מנוחה לפני המעבר לפרץ התעסוקה הבא. אני רוקדת תוך כדי עבודה מהמקרר לשיש לכיריים וחוזר חלילה, שרה עם הרדיו ושותקת ומניפה רגליים למנוחה בהפסקה הבאה.
אם צריך לשנע אני אורזת עוטפת ומכינה. זה בקירור, אלה בחימום. ניילון נצמד, נייר כסף וקופסאות פלסטיק הם ידידי הטובים, וכזה הוא גם הסל שמשווה לי מראה של כיפה אדומה בדרכה לבקר את סבתא. אם צריך לארח אני מציגה, עורכת, מכינה צלחות, מקשטת שולחן ומפיות, כלים כלליים, או מנות אישיות. המון עבודה? נכון. אבל אני נהנית מזה. ומהאכילה. הו הו הו, האכילה. והמנוחה שאחרי. הרי זו היא אווירת החג האמיתי שלי.
אז מה בישלתי? שלושה סלטים (אחד ירוק, ואחד כתום, ואחד ירוק-אדום), ולחמניות מתוקות מדבש ואהבה ומקלות חלבה, ופאי תפוחים ברוטב קרמל-קינמון, וטראפל שוקולד-אייריש קרים ו...די. לא הכל אתם חייבים לדעת.
ומה בישלתם/ אכלתם אתם?
* אורזת המקסימה נתנה לי את הרעיון, וחבצלת החרתה החזיקה אחריה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
