כנרת הקסומה – היחידה כמעט שעבורה אני פוסעת מעבר לחומות הבצורות של הקפה-טוש - נוסעת מפה. אני קוראת אותה מתרגשת בכתב וחושבת איך כולם זזים. כל הזמן בתנועה – עובדיםלומדיםנוסעיםחוזריםפוגשים-הולכיםרציםטסיםובזזזזז ורק אני כמו שאני – איטית להכאיב, מייצרת שלושה צעדים על כל צעד אחד של האחרים.
קנאת האיטיים בוערת בי. כנרת היא האשה שהייתי רוצה להיות. יפה, חכמה, מוצלחת להכאיב, כותבת נפלא, אשה של סטייל ואופי תוכן ויופי. האשה שמתאימה לפריז, ופריז לה, כמו כפפה ליד. אשה רצה. אני קתרינה היושבת לה בסן-פטרבורג הקפואה וחולמת על ניחוחותיה של עיר שמעולם לא ראיתי. צבעים של חיים שלא חייתי. אשה הולכת לאיטה.
זה לא נכון לרצות להיות בעורו של מישהו אחר. זה לא נכון לקנא. לכל אחד העולם שלו והחיים שלו וגם הצרות שלו. אך מכאן, מגדת הנֶוָוה המטאפורית, גדות הסיין נראות קוסמות להכאיב. וכך – יש להודות – גם נראית דירת שלושה חדרים מקסיממממממההההה בתל אביב.
והנה שיר באוויר הסתווית הראויה. אז מה אם השיר עצוב? מצידי, קראו לו שנסון עברי בנוסח רוסי.
מילים: עמוס אטינגר, לחן: דובי זלצר
לרגליו של ההר,
לחופו של נהר
היא ישבה לבדה,
התדעו מה סודה?
הירדן אז שתק,
החרמון שוב צחק,
רק סיפרה השתיקה
כי היא לו מחכה.
אז רחש ירדן בחלל עוד נשמע
ורחש בכיה של ילדה, אשר שמה -
כנרת, כנרת, כנרת
הרוח לך שר, הרוח לך שר.
ושמש ירדן לך זוהרת,
שוקעת בהר, בהר.
כך חולפות השעות
ועוברות השקיעות,
וכל ערב עצוב
אז קורא לה לשוב.
אבל היא פה תשב
והרוח נושב,
ים דמעות אז ישטוף
מלחייה אל החוף.
אז רחש ירדן, סביב עוד נשמע...
לאורו של היום
לא ראינו פתאום
את דמותה מול ההר,
לחופו של נהר.
מול ירדן וגליו,
מול חרמון ושלגיו,
רק בכיה עוד נותר,
אבל הוא לא חזר.
אז רחש ירדן, סביב עוד נשמע ...
הבהרה מאוחרת וחיונית לגמרי מסתבר - הפוסט נכתב בהרבה אהבה לכנרת ושמחה בשמחתה. אל תתעצלו ולכו בבקשה לפוסט שלה, ואז תבינו שהקנאה הקטנה הזו היא לא בלב נחמץ, אלא בהערכה. ובכלל, קצת קנאה מדרבנת, הרבה קנאה זה סתם בזבוז זמן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
