כשאני עייפה, כשאני עצובה, כשאני לבד אני יכולה לעצום עיניים ולראות את המבט הכחול שלו בעיני רוחי. עולם שלם של רגשות נולד אז מחדש וגווע בתוכי בשניות. אהבה, שנאה, קנאה, כעס, עלבון, תשוקה ונקמה. כמו גל צרבת הם גואים בתוכי ואז נמסים בחזרה אל תוך הזכרון, כשהבגרות והשנים שעברו שבים ומשתלטים על ההגאים בחדר הבקרה המוחי. אבל גם עם שוך הסערה, בתוכי נותר צרוב המבט הכחול והחודר הזה שכאילו רואה אליי פנימה גם היום. כאילו גם ממרחק הגיאוגרפיה, הביוגרפיה והזמן הוא עומד לידי ורואה לי אל תוך הלב, אל תוך הבטן, אל בין הרגליים ואל מאחורי העיניים.
אני זקוקה רק למגע מסויים, לריח מסויים, לקול גברי ולא מוכר מעבר לקו הטלפון או לצללית שראיתי בחטף והזכירה לי את שלו, ואני גולשת למקום אחר בחלל ובזמן, צוללת בו לכמה שניות עד שאני עולה לאויר ומשחררת לאט לאט את תכולת הריאות. קול בוגר יותר בתוכי מבקש די, ומחייך אלי בסלחנות כמו גננת מיתמרת מעל ילדה נזופה. אני נושפת אותו החוצה ממני כמו פחמן דו חמצני רעיל, ומשאירה לעצמי רק מבט אחד מושלם שאי אפשר לשכוח.
גם אחרי שהורדתי אותו מכן הקדושה הוא נותר בעיני יפה כאל יווני. הגבר המושלם – לפחות מבחינה חיצונית. הלסת המפוסלת, העיניים המשתקות, השפתיים הרכות, הכתפיים החזקות, הידיים השריריות, הרגליים היציבות והקול המהפנט. האפולו הפרטי אולי כבר לא מולך באולימפוס אך הוא עדיין ראוי לפסל שיש משל עצמו. בעיני כמובן.
כמה אהבתי כילדה לקרוא סיפורי מיתולוגיה וכמה כבר אז היטבתי לראות דרך הסיפורים את החולשות מאוד אנושיות של האלים. זאוס החשקן, הרתחן והבוגדני. הרה הקנאית. אתנה הרגזנית והגאוותנית. אפרודיטה הטפשה והיהירה. דיוניסוס השיכור והילדותי.
המיתולוגיה לא נכתבה הרי רק כסיפור בריאה, אלא כסיפור התבגרות. כמעשיות חינוכיות לאדם הפשוט המטיפות מוסר וחוגגות את החולשות האנושיות - התאוות, התשוקות והרגשות – והטעויות שכולנו עושים בדרכי החיים. הרבה לפני קרילוב היה איזופוס, ועוד לפניו כבר היו היצורים המיתיים שברא האדם כדי לחנך את עצמו. ולא היו אלה רק המדוזות והאורקלים והקרברוסים שנבראו כדי ללמד אותנו על פחדינו, אלא גם – ואולי בעיקר- האלים עצמם המשתכרים ומשתוללים באולימפוס, מודחים ממנו ומכפרים כדי לשוב אליו, מתאהבים בבני תמותה ונענשים, לומדים ומחכימים רק כדי לטעות שוב ושוב. חיי נצח של טעויות ומלחמות ולבבות שבורים.
היופי הוא לא ערובה לאושר מטיף הסיפור, ואני קוראת "היופי לא מעיד על האופי". אני יכולה למנות את כל החולשות והמכשלות שבאופיו. לפחות אלו שהיו שם כשאני הכרתי אותו. אנשים הרי משתנים. ולמרות כל הפגמים שמצאתי בו מאז, האנושיות השברירית, החרדה והקטנונית; למרות שכבר מזמן הבנתי את מוסר ההשכל (והפסקתי לקרוא סיפורי מיתולוגיה); כשאני עוצמת עיניים ורואה מבט כחול, הבטן מתהפכת לי ואני חושבת עליו. אל יווני. יצור מיתולוגי. האיש ממנו נחצבה האהבה הראשונה שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
