כתיבה תמה

אתמול חשבתי על זה שכבר עברה שנה.

שנה מאז שהטירוף התנפץ ושילח רסיסים לעבר כל פינה בחיי. שנה שאני אוספת רסיסים, מלקטת אותם באצבעות רועדות ושרוטות, ומנקה אותם פינה אחר פינה. קודם מהלב, אחר כך מחשבון הבנק. קודם מאורח חיי וסדר יומי, ואז מחיי ומשארית ימיי.  לאט לאט גם השריטות מגלידות, והגוף מחלים. מן החוץ פנימה.

שנה שאני מטהרת זכרונות. בוחרת לזכור את הטוב ולא רק את הרע, לא מפחדת להביט בתמונות או לקרוא מכתבים ופתקים. אי שם בארגזים עוד ארוזים שייריה של זוגיות מתה. יום אחד אפרוק אותם בבית שיהיה ביתי שלי. בית שלו לא יהיה בו חלק. וגם מזה אני כבר לא מפחדת.

שנה עברה מאז גיליתי מחדש את החברים והמשפחה, ולמדתי שיש לא מעט אנשים שאוהבים אותי. אוהבים באמת, ולא על תנאי. היו מי ששפטו, היו מי שביקרו, ישנם עדיין מי שאיבדו בי אמון ואפילו כעסו. אבל היו בעיקר אלה שהבינו. זו שחיבקה וקראה לי אמיצה. זו שהתנצלה על שלא הבינה. זה שרצה לגונן עלי. זה שהצחיק אותי. זו שהזכירה לי שוב ושוב שאני ראויה ליותר. ואלה שרצו לעזור, ואלה שעזרו, ואלה שהקשיבו והקשיבו. וזה שקרא והזכיר לי להמשיך לכתוב.

שנה שכל צללית דומה לו ברחוב מקפיצה לי את הלב, אך מפעם לפעם הולכת הקפיצה וקטנה. הניתור הופך לדילוג, והדילוג לפעימה.

אבן נזרקה לאגם ואדוותיה מתפשטות, ותוך שהן גדלות ומתרחקות, חוזרים פני המים אל שלוותם ואט גם הגלים גוועים. רק בתחתית האגם, במעמקי מימיו השוקטים, נותרה לה אבן אחת אפורה וכבדה, עדה אילמת למה שאירע.