אני מערסלת את הגוזל הזה מצד לצד, מרגישה את החום, את הריח העדין והמתוק, את רכות פלומת השיער. חשה את הלב הקטן שפועם כנגד זה שלי, מרגישה פה קטנטן שמחפש דבר מה להיאחז בו, לינוק ממנו. כל הגוף הקטן והצעיר שבין הידיים שלי פועם ורוטט ומגרגר בקצב משלו. ורוב הזמן, הקצב הזה מובן לי.
שינויי התנוחה וההתכווצויות, המשיכות והדחיפות מאותתים לי. עכשיו תרימי. עכשיו תערסלי. עכשיו תלטפי. עכשיו תעסי. עכשיו תשירי. עכשיו לא. אנחנו נעים יחד במקצב אנושי שהוא בה בעת עתיק יומין וחדש לגמרי. ניגון ותיק עם הרמוניה חדשה. חדשה לשנינו.
לכמה שעות בודדות אני חווה את ההוויה הזו שהיא תינוק, ובסופן, מעבירה את היצור הקטנטן לידי אמו בתחושת הקלה. אני נפרדת מהרוך בקלות. אני משלחת את הקושי שהיה בו לחופשי. ותוהה. האם זה משתנה כשזה התינוק שלך? האם הידיים כואבות פחות? האם הגוף מוגבל וכבול פחות לקצב של מישהו אחר? ואולי אז, הרוך והתום והאהבה פשוט גוברים על הקושי?