אז לאן כל זה מוביל אותנו? האם זה אומר שזו הוכחה לכך שיש עולם הבא ועולם הרוחות וגלגול נשמות וגן עדן וחיזרים במימדים אחרים כפי שמנסה להסביר לי אביב? אולי זה אומר שאנחנו יכולים לגרום ליקום "לשלוח" אלינו דברים בכוח המחשבה החיובית, או שאנחנו יכולים להביא על עצמנו אסונות וברכות כפי שמשתמע מספר הספרים המטופשים, "הסוד". אולי זה אומר שהמדע התייאש סופית מן הניסיון להוכיח או להפריך את הטענה שיש אלוהים.
אני לא יודעת. כמו שיגידו המדענים – אין מספיק נתונים כדי לקבוע. אבל זה פותח את הדלת לרווחה למושג האמונה. גם למדע יש בעצם מערך אמונות וכללי אצבע שעומדים בבסיסו. אביב שב ומסביר – את מה שלא ניתן להוכיח, אבל מקבלים אותו כאמת מוחלטת, כותבים כאקסיומה. אולי ככה הוא גם המימד האחד העשר וככה הם היקומים המקבילים – אלה שאי אפשר להוכיח את קיומם. בעצם, לו היה אפשר להוכיח את קיומם – זה היה מוכיח שהתאוריה שגויה. הסיבה שאי אפשר להוכיח, היא שעצם המדידה, עצם ההתבוננות, משפיעה על הנתונים. משנה אותם. הקופסה נפתחה והחתול קפץ ממנה. עכשיו הוא רק כאן, ולא בשום מקום אחר.
ואם יש עוד יקומים, האם באמת יכולים להיות שערים או נקודות מגע בין היקומים? האם יש מעברים בין עכשיו כאן, לעכשיו אחר לגמרי? יש ואין. יש כי כל הזמן נוצרות הצטלבויות כאלה, יקום חוצה את דרכו של יקום אחר. יקום אחד נוצר כשיקום אחר מת. באינסוף לנצח, גם סיכוי קלוש בחזקת מינוס מיליון, הוא עדיין אינסוף אפשרויות ונקודות מפגש כאלה. ואין, כי שבריר שניה אחרי שנוצר המגע, מתנתק היקום והופך לבועה עצמאית, מנותקת מהבועות של שאר היקומים. בזמן שלוקח למוח שלכם לעבד את התמונה שנוצרת בעין של הנקודה הזאת . כבר נסגרו מיליארדי יקומים וריחפו מכאן הלאה.
אז אם התבוננות מעמיקה שלנו מקבעת את התנאים ביקום האחד והמוכח שלנו, ויש אין סוף של נקודות מפגש ומעבר בין יקומים, אולי נקודות המעבר האלה הן כמו צמתי החלטה. בשבריר השניה שיש שלנו לבחור בין שתי אופציות (או יותר) אנחנו מקבעים את היקום. האלטרנטיבות שהיו נמחקות ואנחנו נסגרים בבועה של המציאות שסביבנו. זו שבחרנו. זו שהבאנו. זו שקיבענו.
תפיסה משנה מציאות. בעצם צריך לומר – תפיסה מקבעת מציאות. אלא שהתפיסה שלנו נכון להיום מוגבלת לארבעה מימדים לכל היותר. במציאות הזאת אנחנו יכולים לטוס לירח או אפילו למאדים, אבל לא לאלפא סנטאורי. אנחנו יכולים לנוע קדימה בזמן בקצב קבוע, אבל לא אחורה. אנחנו יכולים לראות את היקום שלנו אחורה בזמן, אבל לא קדימה. אולי, אם התפיסה שלנו תצליח להתקדם הלאה, למימדים נוספים, נוכל גם לפתוח שערים בין היקומים. לנוע בזמן. לטוס למסעדה שבקצה היקום וגם לחזור בחזרה. אבל היום, כאן ועכשיו, האפשרויות שלנו נקבעות על ידי מגבלות התפיסה. המציאות נקבעת על ידי המוכנות שלנו לחשוב – בעת ובעונה אחת – בתוך ומחוץ לקופסה.
***
תבין, אני אומרת לו, עכשיו אנחנו יכולים לבחור את העתיד, בלי להסתכל, בלי לחשוב, פשוט להשליך חץ למטרה בעיניים עצומות ורק אז לפתוח עיניים ולגלות מה קרה. אבל בוא נסתכל על זה, בו נבחן את זה מתוך ידיעה שמרגע שבחנו את האפשרות – אין דרך חזרה. המציאות שונתה. בוא נבחר כל רגע להסתכל למציאות בעיניים בלי לחפש דרך חזרה. חיינו היום הם סדרה של כאלה צמתי החלטה, אנחנו הבאנו אותנו לפה. בחיים אחרים, במציאות אחרת שכבר ניטלה מאיתנו, אולי יכולנו להיות יחד, לאהוב, אולי לא. אבל מרגע שהצצנו פנימה יש לנו רק את המציאות הזו. בוא נשמח בה במקום להצטער היום על בחירות שעשינו אז. אבל אם נרצה, אנחנו יכולים לעצום העיניים, ולרגע אחד בלתי נתפס אני אוכל להיות שלך וללחוש לך באוזן מילים רכות, שלא תשמע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
