כתיבה תמה

הזחל הקטן ידע לאכול. בעיקר לאכול. הוא הכפיל, שילש ואף חימש את משקלו תוך שהוא גדל ומתחזק, וגופו הולך ומתארך, הולך ותופח. הוא ידע שהוא גדול, הוא ידע שהוא חזק, אבל בפנים הרגיש עדיין חלש ורכרוכי. הוא ידע כי הוא טרף קל לכל ציפור ולכל טורף חרקים בסביבה. ואז החל הזחל לבנות סביבו מערכי הגנה, חומות בצורות של סיבים שטווה מכפות רגליים רבות ועד ראש. ראשית קשר עצמו אל הענף, חבוי מתחת לעלווה המגוננת, ואז המשיך וטווה, המשיך ועטף, התכנס אל עצמו, עוד ועוד פנימה. הזחל הקטן הפך לגולם.

ודווקא כשכלפי חוץ הכל נראה שליו ורגוע וסטטי וחסר שינוי עבר הזחל שינויים מדהימים. הוא התבגר, הוא התייפה, הוא השתנה ללא הכר. אלא שעתה היה כלוא עמוק בין שכבות ההגנה שטווה לעצמו, ספון בין חומות של משי שנדמו לעתים כחומות של אבן בצורה. עתה נאבק הזחל בעבר שלו, בשריון שתפר הוא בעצמו. נאבק להשתחרר. נאבק לפרוס כנפיים ולעוף. נאבק להראות לכל כי הוא מי שנועד להיות – פרפר עדין ויפהפה.

לפעמים אני מרגישה כמו הזחל הזה.  פגיעה, חלשה, עסוקה בהישרדות יומיומית מתישה. לעתים אני הגולם, מבוצרת מאחורי חומות ההגנה שלי, מוגנת על ידי חפירים, גשרים וקירות שבניתי אני סביב עצמי וסביב חיי. לא מאפשרת לאיש לראות אל תוכי. לעתים בתוך הגולם הרגוע הזה לכאורה נמצא אני – סוערת, משתנה, חסרת שלווה, אך נסתרת בצל, מוגנת, סגורה.

ופתאום, נראה כאילו תקופה שלמה של השתנות חייבת לבוא אל קיצה, להגיע אל שיאה הבלתי נמנע. הפרפר שבי מבקש להמריא ולמצוא את האושר הגלום בשדה הפורח הקרוב. אלא שלפני שאוכל לעוף, אני חייבת להתקלף מן ההגנות. לטפס מחוץ לחומות המגבילות האלה ולהתמתח אל מלוא האורך ומלוא הרוחב. להיות סוף סוף אני. אך בין לבין – בין השלת הגולם, לבין הרגע שבו יתמלאו הכנפיים בדם ואוכל לרחף אני חשופה לכל סכנה. פגיעה מתמיד. לא עטופה כבר אבל עדיין לא מרפרפת בקלילות. לא בצורה ולא עפה.

כמה קשה המקום הזה. כמה מוכרות ההגנות. כמה נחוצות ומחבקות. חיבוק דוב, תגידו. אבל חיבוק הוא חיבוק הוא חיבוק. הוא מוכר והוא שומר והוא טוב. קשה לי לוותר עליו. ובכל זאת צו הפרפר קורא לי לעוף ולהתנתק מן החיבוק ומן הגולם שבניתי לי בעמל של שנים.

וכל כמה שזה מרגש, זה מפחיד. וכל כמה שזה מפחיד, זה מלהיב. להראות לכולם אני חדשה (וכולם זה כולל אני עצמי). להיות יפה. להיות קלילה. להתעורר כל בוקר ופשוט לעוף ולא לפחד עוד מנפילה.