אני חולמת אותנו נעטפים זה לתוך זו, מתקפלים האחד סביב השניה ומתערבבים. בחלום אני יכולה לשלוח יד אל לחיו, ללטף זיפים של בוקר, להחליק על אף ולגלוש על השפה ולהריח את נשימתו – תערובת של מתוק, מלוח וחריף שמשכרת אותי ומסחררת אותי ושולחת אותי אל בין שפתיו. אני חרק שנלכד בצוף המפתה שלו. טובעת במלכודת הדבש.
אני חושבת אותנו מטיילים בעיר גשומה וקרה, אוחזים ידיים ומגניבים זה אל זו מבטים רעבים ועזים. מידי פעם אנחנו עוצרים חבוקים להשקיף על נוף שנגלה מעל גשר או ממרומי גבעה, נשענים על מעקה ומשחילים ידיים אל מעבר לשכבות צמר ובד, מוצאים את נקודות החום שבאות מבפנים. ואז, אחוזים ברגש ותשוקה אנחנו רצים סמוקים אל החדר שמחכה לנו בבית מלון קטן בסמטה צדדית, וכבר במעלית המסורגת אנחנו מתחילים לקלף זה את זו, שכבה אחרי שכבה.
אני מדמיינת אותנו רובצים בנינוחות קרירה ומסופקת על סדינים מקומטים, המיטה היא רפסודה הצפה ומתנועעת חרישית על גלי האושר המפתיע הזה. אנחנו מסתכלים זה על זו, גומעים מראות עור חשוף, וקווצות שיער סוררות, ושפתיים נפוחות, וורידים משתרגים, ועיניים נוצצות. אנחנו לוחשים זו לזה בשפה סודית, חסרת מילים, את כל מה שגואה בתוכנו כבר ימים.
אני עוצמת עיניים וחשה אותנו מבלים בנינוחות ערב נעים. יחפים, בקבוק יין לידינו על איזו מרפסת אל נוף נשגב, או אולי על סיפון של סירה. ואנחנו פשוט מדברים. אנחנו צוחקים, אנחנו מחייכים, אנחנו קוראים מחשבות וספרים (או שמא עיתונים), אנחנו כותבים זה לזו פתקים או מציירים זה על זו באצבעות מסרים משועשעים. אנחנו מאושרים.
ואיכשהו תמיד כשלרגע קט אני מצליחה כמעט להיות שם, להרגיש אותו נושם לידי או להריח אותו או כמעט לחוש אותו בתוכי, יד נעלמה מתערבת בהזיה. טלפון מצלצל בחלום ומזעיק אותו למקום אחר, גשם זלעפות יורד ומרטיב אותנו, זר נכנס לחדר, מכונית נעצרת לידינו בחריקת בלמים או שאולי אנחנו סתם רבים. ואני רק נותרת עם השאלה – למה? למה אפילו הדמיון לא מאפשר לו להיות שלי לכמה דקות של חסד?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
