אני מדליקה טלויזיה כדי לבכות. נעצרת על סרט סוחט דמעות באחד מערוצי הסרטים או הולמרק, מתחברת לסיפור – מופרך ככל שיהיה – מחפשת את הדמות הטראגית ביותר להתחבר אליה ולהזדהות איתה. אני לא מחפשת איכויות משחק או בימוי, לא מעניינת אותי ההפקה. אני צופה תמורת ההזדמנות לדמוע. אני צופה בשביל הפורקן.
זה לא היה כך פעם.
כשהייתי זקוקה לפורקן הדמעות, ידעתי להביא אותו ואותן אל עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
