יש משהו כל כך מאשש ומרגיע בפגישות כאלה. שלושה חברים מסביב לשולחן, מצמוצי הנאה ושיחה מהנה ונעימה, שכשמסיימים אותה מדהים לגלות שעברו כמעט ארבע שעות, ושיש לנו עוד המון נושאים לדבר עליהם. שיחות כאלה מורכבות מתמהיל מושלם של קצת קיטורים, קצת ריכולים, קצת מחמאות וקינטורים הדדיים והמון המון צחוק. כשהשיחות האלה נגמרות, הן משאירות מאחוריהן שמחה נעימה שמציפה את הגוף מכפות הרגליים ועד לשורשי השיערות. איזו מן התעלות נפשית שרק כזה מפגש חברים יכול לעורר.
אני חוזרת לכיוון האוטו ולמרות הקור הגוף שלי רוקד משמחה. אני מרגישה קלילה, מרחפת חמישה סנטימטר מעל לאדמה. אני מחייכת לעצמי ובוודאי נראית קצת טפשית. בעצם, אני נזכרת שכבר שם במסעדה, ג'יני שאלה אותי מה אני מחייכת ככה, ואני אמרתי שכיף לי, שאני שמחה, שטוב לי. כבר שם נראיתי לה קצת טפשית, וזה בסדר. אני מוכנה להראות טפשית באופן מגוחך שכזה לפחות פעמיים בשבוע. אפילו ארבע.
וזה מה שמצחיק. אני חושבת על התגובות האלה שזה עושה לי בגוף, על תחושת האופוריה, על האנדורפינים שמציפים לי את הגוף בשקט ובתענוג ואני חושבת על המילה הזו "מאוהבת". ככה זה אמור להרגיש מאוהבת לא? אבל אלה "רק" שני חברים. אבל לא. הם לא "רק". הם שני אנשים שגורמים לי להרגיש נהדר. לא, אני אנסח את זה אחרת. הם שני אנשים שגורמים לי להיות נהדרת. ובלי להתאמץ.
והתאהבות? איכשהו התאהבות תמיד מלווה בחרדות הנוגסות בהנאה, בחשש שמאפיל על האופוריה ובקצרי סרוטונין שמעכבים את זרימת האנדורפינים בגוף. יש שם ריחוף אבל גם לא מעט קרקוע. יש התלהבות אבל היא תמיד מלווה באיזה מצמוץ סקפטי – לא יכול להיות כל כך טוב. חייב להיות גם קצת לא. ככה לפחות זה תמיד היה עד היום. ואולי בגלל זה אני לא מתאהבת ושומרת לעצמי על הלב קצת יותר מידי טוב. כי אף התאהבות לא תביא לי את ההתעלות והחיוך שתביא פגישת חברים אחת, בחורף תל אביבי ידידותי, על אוכל מנחם ומשביע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
