כמה מילים על הזמן האחרון:

אין לי מילים. היה קשה.

אני זוכר את הימים הלא נחמדים שהשתעלתי על אנשים ולא הבנתי למה הם לא שמים לב אלי. בזכרוני הם שמו לב, אבל זה לא שינה לי הרבה. היה קצת עצוב קצת שמח, היה נחמד. הסתדרתי כמו שאני תמיד מסתדר. היו ימים שרק רציתי להטביע את ראשי ביגון ולשתות עד יאוש חושים ולמלמל לעצמי משפטים סתומים כמו "לא התקבלתי" או "שוטרים הם מאנייקים".

את רוב האתמול והשלשלום אני לא זוכר. אני זוכר כמה ימי אושר מהולים בקפה ובגשם. אני זוכר גם דברים נחמדים. אבל קשה לראות את מה שמאחורייך כשענן גשום שכבר עבר חוסם את הכול.

אני די מאוכזב מעצמי. לפני יותר משבוע היה כנס 30 של שנת שירות שממש רציתי והודיעו לי שלא התקבלתי. למזלי זה היה בדיוק שעה לפני שיצאתי לחגוג יום הולדת לחברה שלי. אז יכולתי לשתות הרבה ולשכוח קצת את החרא של עצמי.  אני באמת ובתמים האמנתי שאני אהיה שם. ראיתי את עצמי עושה שם דברים, חי שם. ואני מאוכזב כל כך שאני יכול להתפוצץ מרוב אכזבה. אני גם שבור לב.

כמה מילים על עכשיו:

יש לידי ערימת ניירות טואלט שמסודרת בצורה יפה. החלטתי שאם אני כבר מלכלך שלפחות זה יהיה לכלוך מסודר. יש לי בפה טעם של עוגת גבינה שאכלתי לפני שעה. נחמד שטעמים יכולים להישאר הרבה זמן. יש בחוץ שמיים שחורים ועל הדסקטופ שלי יש שמיים יפים שצילמתי בחטף והם נראים כמו יום הדין שמתקרב להרוג את כולנו.

הכפתור במכנסיים שלי פתוח. האמת אין שם כפתור. הוא נקרע לפני איזה חצי שנה אבל אני החלטתי שאין לי כוח לתקן ושבכלל זה די סטייליסטי ללכת חסר כפתור. להשוויץ מול כולם שאני חסר כפתור.

גם כואבת לי היד. בספורט היום הוא החליט שהוא רוצה שב45 דקות אנחנו נהיה מרי עולם. אני עכשיו מר שרירים (מר בטעם לא מר אדון).

אני בכלל נראה לי חולה בהרבה מחלות שונות ומשונות. ומותר לי כי אני היפוכונר מתחיל. ולהיפוכונדרים מותר להיות חולים בכל דבר. בכל מחלה אקזוטית ופרה-היסטורית שבא להם.

אני מבין עכשיו דברים על עצמי. אני לא חושב שיותר מפעם, אבל אני אופטימי. אני עכשיו מנסה לחפש את המניעים הפסיכולוגים שלי ומצאתי לעצמי קצת. הבנתי שאולי הדיכאון שלי והרצון שלי לסבול בא מזה שהפעם הראשונה שאני באמת זוכר את עצמי חושב, זה השבעה של בן דוד שלי. שהיה שם קשה מאוד . והיה לי שם קשה מאוד היה עצוב וכולנו סבלנו. ואני חושב שמאז אני מנסה לחפש את הסבל הזה שוב. וכל פעם שמצאתי אחזתי בו ונהנתי ממנו ועכשיו אני מכור לסבל העצמי שלי. אני אידיוט שנהנה הנאה חולנית מזה שרע לו. ואני גם חושב שאני מבין את העניין של החוסר גבריות שבי (חס וחלילה נשיות. אני נשי בערך כמו שפריס הילטון בתולה) אבל זה קצת יותר מסובך.

עכשיו אני בסדר.

 כמה מילים על העתיד לבוא:

אין מילים לתאר כמה התרגשות נמצאת לי בפה. יש בעורקי דם שממהר להגיע לאן שהוא ואני רץ אחריו בחיפזון. אני מתוח כל כך ואני מועד ונופל וממשיך כאילו לא שברתי שתי צלעות בחינניות יתרה. אני רץ וקופץ מעל גדרות ובניינים ומוצבים של צ"הל. כל האנשים כולם משדרים לי בגיים בינוניים של ים קטן, שהולך להיות מדהים וכל המשפטים כולם חותמים לי בגאון שיהיה כל כך טוב שאני אמות. אבל לא אמות לגמרי. אני אמות מספיק בשביל להרגיש את היופי טופי סבבה הנפלא שישטוף אותי מכף רגל ועד וללמעלה של המחשבות שלי.

אני אתמסר ואתגבר ואזרח. ומישהו יבנה עלי ארמון מסוכריות ויגורו בו דגים ומפלצות שיצאו לי מתוך הבטן. אני אסתובב על הגב והכול יעלם. והמישהו יצחק עלי שאני רוצח ואני אצחק סתם ללא סיבה, ללא תזמון ברור, ללא תוכנית.

יש בי אמונה, יכול להיות שהיא שגוייה. שיהיה לי ממש ממש טוב. יותר ויותר אנשים יודעים עלי וזה נותן לי הרגשה טובה. יכול להיות שזה משחרר אותי  מהסוד שעושה לי רע. ויכול להיות שזה עושה לי טוב מסיבה קוסמית שאני לא מבין אותה עדיין. אני מרגיש טוב ואני כבר רואה איך אני אחבוק בקרוב מישהו בזרועותיי. זה נאיבי וטיפשי. אבל ההשתחררות הזאת נותנת לי אומץ ללכת ולעשות דברים שאני מפחד. אני כרגע עדיין מפחד אבל אני רואה את עצמי עושה אותם. יכול להיות שזה לא נחשב, כי בתכלס הראש שלי הרבה יותר מידי שונה מהמציאות. אבל אצלי אף פעם אי אפשר לדעת.

בקיצור:

רק סופרים מסוגלים להתעלם מרמז מתרים שמונח להם על השידה ליד המיטה ממש ליד הסיגריות והמנורת לילה ובטעות לשבת עליו.