חייה ת'חיים ותן לאחרים לחיות=]

הלכתי לישון אתמול ב-2 וחצי, בגלל שהתכוננתי עד מאוחר למתכונת בהיסטוריה. שכעיקרון היום ומחר זה חופשת מגן.

אמרתי לעצמי לפני שנרדמתי, שתכלס בהיקף החומר אני שולטת, וסיכמתי הכל. שאיזה יופי שיש לי יומיים ללמוד, כי תכלס- אפילו ביום מספיק לי בשביל  זה "יום שלישי אפילו יכול להיות יום חופש"...ככה חשבתי לעצמי. והינה. היום אהיה בהזכרה שלה.

שמתי לי שעון מעורר ל-12 בצהריים. ואז אמרתי לעצמי "לשים ב-10?...לא אין צורך...אין מצב שאני ישנה 7 וחצי שעות..."

וזה קרה לבד. אמא שלי התקשרה ב-10...התחלתי להתעצבן..."אמא השעון מעורר הוא ל-12...לא ל-10....עפתי חזרה לישון..".לפני שניתקתי

 היא עצרה אותי ואמרה שהיא ואבא בירושלים. תמיד שהיא אומרת לי על זה הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה על "יוהו שוב אתם נסעתם לבקר את סבתא בלעדי?" [כי לרוב לא יוצא לי לבוא בגלל לימודים]...לא חשבתי על משהו מהסוג הזה שהיא אמרה...היא אמרה לי ", סבתא נחה".

ואז אמרה היא לא הרגישה טוב אז אני ואבא באנו אליה, היא נחה." בהתחלה לא הבנתי איך להתייחס למילה נחה...היא אמרה לי את זה בנימה חיובית. "אחרי כל הסבל הזה בבית חולים, היא נחה". ובכל זאת רציתי להיות בטוחה. ,"מה היא נפטרה?..." עם דמעות בעיניים.

היא ענתה לי שכן. והיא צדקה, אחרי כל ה-5 שנים סבל האלו שהיא היתה בבית חולים. זה קרה כשהייתי בכיתה ה', סוף כיתה ה' סבתא שלי מצד אמא נפטרה, וחודש אחרי סבתא מצד אבא נכנסה לבית חולים [שזאת היא] והיא כבר יותר מידי סבלה. בהתחלה היא עוד הגיבה כשבאנו לבקר אותה וחייכה, או צחקרה אם היינו מזכירים לה סיפורים מהעבר. אבל בתקופה האחרונה המצב שלה באמת לא היה טוב.

אמא אמרה שהיא לפחות נפטרה במהלך השינה, ולא תוך כדי סבל.

ישר התחלתי לבכות לאמא שלי בטלפון, בהתחלה ניתקתי לה. ואחר כך התקשרתי כדי להאשים את אבא שכשביקרנו אותה בפעם האחרונה הוא לא העיר אותה, הפעם האחרונה שביקרתי אותה עם הוריי היתה שבאנו, והיא ישנה חזק, לא רצינו להפריע לה, אז באנו כביכול לבית חולים בשביל להיות שם, אבל בלי שהיא תספיק לראות אותנו. בימים שהיא כן יכלה לראות אותנו היא ממש היתה מאושראת, סבא שלי תמיד אמר שכשהיא רואה אנשים, במיוחד את הנכדים שלה זה עושה לה טוב. זה מכניס בה אושר, אני תמיד באתי אליה עם סיפור חדש... "סבתא אני עולה לתיכון...סבתא בפורים התחפשתי ל.." סבתא אני בת 16" סבתא קבלתי 100 במבחן..." לא משנה מה הייתי אומרת תמיד הייתי מחזיקה לה ת'יד והיא הייתה שמחה. "סבתא אני אוהבת אותך" תמיד הייתי אומרת לה את זה... "את אוהבת אותי"? והיא עשתה כן עם הראש. היא לא ממש יכלה היתה לדבר, היא יכלה רק להגיב בגלל האירוע מוחי שהיא עברה, שכיביכול שיתק לה גם את יכולת הדיבור.

היו למרות הכל רגעים יפים בביקורים בבית חולים. כשאבא שלי היה מזכיר את סבא שלי [בעלה], סבתא שלי היתה עושה סימן על הסנטר [מה שמסמל את סבא שלי- הזקן שהיה לו...חח] והיינו צוחקים ממנה. או שאבא שלי היה מזכיר את השכן שהיה לה בשכונה בילדותה "אבי פאצ'ה" אחד קטן נמוך שתמיד עושה רעש ובאלגן, סבתא צחקה מזה תמיד כל פעם מחדש.

מה שאני אף פעם לא אשכח ממנה זה את הספרדית. מה שחיבר ביני לבינה. השפה המדהימה הזאת שתמיד דיברנו בה. לפני שהיא נכנסה לבית חולים תמיד [מהשפעת הסדרה "קטנטנות"] הייתי שרה לה בספרדית, ורודקדת לה "תודוס תודוס תודוס..."] והיינו מדברות בספרדית תמיד " אבוואלה ט'אמו" "תו איכו לינדו" " תי לינדה בוניטה, בוואנה" והיא תמיד היתה צוחקת ועושה פרצוף מאושר שאני יודעת ספרדית. או שכשהיינו עוזבים את הבית חולים הייתי מנשקת אותה ואומרת "בואנה נוצ'ה". אבא שלי תמיד היה אומר לי להגיד לה "תו ויסוס מוידה" [את החיים שלי].

בזכותה היו לי הרבה מנהגים שרכשתי, חח כמו לדוגמא רסק עדבניות עם סוכר.. או שוקו\ קפה. תמיד שהיינו באים אליה [עוד בבית] היא היתה מכינה לנו לשתות, וזה תמיד היה קפה עם עוגיות. אני ואח שלי היינו משחקים בסלון שלה עם הכריות בסלון כאילו זה תנינים וכרישים שאוכלים אותנו ואנחנו עשינו לה רעש ובאגן, [בתור בנאדם שלא אוהב בלאגן]אך בכל זאת היא נתנה לנו לשחק, והראתה לנו חיבה רבה. גם על הכיסא נדנדה שהיה לה בבית..חח תמיד אני ואח שלי היינו רבים מי יהיה עליו, או למטה בחצר שלה היינו כלך הזמן משחקים בזמן שהיא ישבה למטה בגן, וצפתה בנו.

שיחות ארוכות כמעט ולא יצא לנו, כי הפעם האחרונה שהיא יכלה לדבר זה שכשהייתי בכיתה ה', והייתי רק ילדה. אבל מה שאני כן זוכרת, שכשבאנו אליה הביתה בכיתה ה' באתי עם המשקפיים החדשות שלי, בשיא המובכות, והיא אמרה לי "נו אז מה אם יש לך משקפיים, זה ממש יפה לך!"...זה בערך משפט משמעותי שזכרתי ממנה, שתכלס זה לא היה סתם משפט, הרבה שאמרו לי את זה חיזקו לי ת'ביטחון ללכת עם משקפיים ביום יום. או שאת הג'ונט של אמא שלי , היא למדה מסבתא. כשהיינו באים לישון אצל סבתא [לא היה הרבה בגלל המרחק], אבל בפעם שהיתה ,אני זוכרת ישנתי עם אמא בחדר שלה פרסנו מיטות לאורך, זה היה אחד הימים שלי. בבוקר כסבתא הכינה לנו אוכל היא כ"כ השקיעה בזה שאפילו חתכה עגבניה על היד במקום על קרש חיתוך. אכן יש איתה חוויות, למרות המרחק. היא אכן בנאדם מדהים באופיו.

עשינו כל מה שיכלנו, ביקרנו מלא. הוצאנו אותה בחוץ לפעמים על כיסא הגלגלים, באנו בפורים עם מסכות, ואני עם העוגה על הראש [חלק מתחופשת] בשביל לשעשע אותה, שרנו לה שירים שקשורים לכל חג שבאנו אליה. והיא היתה מקשיבה, מאזינה, שמחה.

יכלתי להרגיש אליה נחת באיזשהוא שלב. לראות אנשים שהיא אוהבת מול העיניים שלה.

אך בחודש האחרון כשלא יצא לי לבקר אותה, לא ראיתי איך המצב בעצם הדרדר יותר מתמיד.

ובלילה הזה אפילו חלמתי עליה, שאני ובת דודה שלי מדברות עליה, שאלתי אותה "איפה סבתא"? היא ענתה לי "לא יודעת, לא מרגישה טוב".

עוד מעט ההלוייה שלה, ועוד פחות מיומיים מתכונת ענקית בהיסטוריה. אני אתמודד?.

תחילת ההתכוננות שלי להיסטוריה היתה בסוף שבוע שעבר, כשהיה הזכרה 5 שנים לסבתא השניה.

עכשיו ברגעי הסוף של ההתכוננות, כשצריך לזכור פול חומר, הסבתא השניה נפטרה.

זה בעצם גורלו של אדם, אוכל לתולעים.

אך תמיד אזכור אותה, ואת כל הרגעים היפים שעברנו יחדיו.

עכשיו היא באמת נחה אחרי כל הסבל הזה.

מנוחתך גן עדן. יהיה זכרך ברוך