אני זוכרת שהייתה אחות שחלקה 3 פעמים ביום אוכל לכולם. השעות היו ממש ממש מוזרות. ארוחת בוקר ב8:00, צהריים ב12:00 וערב ב18:00. כאילו שהם מקיימים את המיתוס על דיאטות.
בכל אופן, לא נגעתי באוכל שלהם כי הוא היה מוצף בשמן ומסריח לגמרי, אז ההורים קפצו בכל יום לYellow והביאו לי מה שבקשתי. זה היה בעיקר יוגורטים בעלי 0% שומן, פירות, פריכיות וירקות. האחות שחלקה את האוכל הבינה שאני בדיאטה ולאחר יומיים בערך כבר הפסיקה לקרוא לי לקחת את אוכל. יום-יומיים לאחר מכן היא חילקה את האוכל עם עוד אחות והאחות החדשה רצתה לקרוא לי לקחת אוכל, אבל הישנה אמרה לה "לא, זאת ההיא שלא אוכלת" זה ממש סיפק לי גאווה. תמיד רציתי להקרא כך.
יום אחרי המנקה ניקתה בחדר, כולם יצאו ואני ישבתי עם המיטה שלי וראיתי טלווזיה עם האוזניות המתפרקות. היא נגשה אליי ושאלה עם פרצוף חצי מתפלא חצי תוהה "את באמת חושבת שאת שמנה?" אני השפלתי מבט והיא ענתה לעצמה "באמת שאני לא מבינה בנות כמוך. תהיי בריאה"

היום אני שוקלת מספר קילוגרמים יותר ונראית כמו גוש שומן שלא מוצא את מקומו.
כשאני רואה תמונות מאז אני מבינה שהמצב לא היה נורא כמו שחשבתי והרגשתי.
אני תמיד לומדת להעריך דברים רק לאחר שהם נעלמים לי.