אם היו מבקשים ממני להגדיר את עצמי, בטח הייתי מתבלבלת, מגמגמת קצת ועונה כזו חצי תשובה. מהתשובות שאתה עונה ואחרי זה חושב עליהם ואז אתה רוצה לחזור לאותו רגע ולשנות את התשובה.

אם הייתי צריכה להגיד מי האנשים שהכי השפיעו לי על החיים, לא הייתי יודעת במי לבחור.

אני מסתכלת על כל מה שעברתי עד עכשיו, וכל הזמן הזה מלא באנשים, אני זוכרת זמנים לפי אנשים, פרצופים, הבעות.

אני לא חושבת שבנאדם יכול כל כך הרבה להשתנות. אני חושבת שהוא מגיע עם הזמן לתובנות ומתחיל לחפש את עצמו, אבל להשתנות לגמרי, אני לא כל כך בטוחה.

יש בי מין פחד כזה תמידי, של מה יחשבו עליי, שכמה שאני אנסה להגיד שלא איכפת לי, יהיה איכפת לי עוד יותר.

לפעמים אני מסתכלת על מה שאני עושה, ולא מבינה למה, כאילו נשאבתי לזה, ואין לי כבר יכולת לצאת מזה.

אני לא יכולה להאשים אנשים אחרים במה שקורה לי, אף פעם לא האמנתי שזה באמת עובד, אבל איכשהו, תמיד אני מגיע למקום הזה שאני צריכה לדעת מי אני, וברגעים האלה אני באמת מבולבלת.

ואולי אני אבקש מאנשים אחרים שיגדירו אותי, זה יראה לי כמו דמות כזאת, שצריך לגלם, ולהיות הכי אמין שאפשר.

אבל לפעמים,ממש לפעמים,  אתה לא צריך הגדרות בכלל.

אני עוד לא מבינה מה אני באמת רוצה, ומה ההשלכות של כל מה שקורה לי עכשיו. אבל אני מאמינה שבסוף יהיה בסדר. אני מקווה רק שתהיו פה אחרי כל זה, כשאני כבר לא אצטרך להגדיר את עצמי, כי זה יהיה לי ממש ברור.

שאני אתחיל לאהוב את עצמי, אבל שזה יהיה מתון

שאני לא אבכה אחרי כל מילה שאת אומרת, אבל בסה"כ זה מרגש כמה השפעה יש למילים.

כמה זכרונות יש לי מהתקופה הזאת, לפעמים הייתי רוצה לחזור אליה, זה באמת ריגש אותי כמה שאתה יכול לאהוב בנאדם. וכמה שאתה יכול להתגעגע אליו, שהוא נמצא מטר לידך. כן, זה באמת מרגש.

אבל אם היו מבקשים ממני להגדיר את עצמי, באמת שאני לא יודעת מה הייתי עונה.

אז אני מקווה שמפה נשאר לי רק לעלות, כי כבר דיי נמאס לי מהמצב שאני נמצאת בו עכשיו.

אוהבת,

מיכל.