תמיד אחרי שאתה רואה סרט, משהו בתפיסת עולם שלך משתנה..

אתה מנסה לבדוק מה לא בסדר אצלך, או מה בסדר שצריך ללכת עם זה הלאה..

לפעמים המציאות שלך משתנה מזה, ולפעמים לא קורה לה כלום, היא רק מוכיחה את עצמה.

יש את הסרטים שאתה צריך לראות אותם לפחות פעמיים בשביל לראות את הכל, כי אחרת התמונות ירוצו לך בראש, ולא יהיו ממש מסודרות. ויש את הסרטים שאתה מפחד לראות עוד פעם, כי אתה לא רוצה שישתנה לך הרושם לגביהם.

ושירים הם כמו אנשים, בהתחלה אתה שומע את הלחן ושופט אם זה שיר יפה או לא.. ואז עם הזמן, שאתה כבר שמעת אותו כל כך הרבה פעמים, ואז אתה כבר מספיק מכיר אותו בשביל להבין למה הוא מתכוון.

זו תקופה שקצת קשה לי לכתוב.. קשה לי לבטא את מה שאני מרגישה במילים.

האמת שזה דיי מפחיד כל העניין הזה. אתה רואה ושומע, ואיכשהו לך זה לא קורה. אתה רק מתפלא מהגאוניות של אנשים אחרים, ולא מבין למה אין לך את זה.

"בוא חובי, אהוב שלי, בוא נעוף למקום אחר.

אולי מעבר לעשן ולמלחמות יש מקום יותר טוב. אולי באמת יש איזה 'גן עדן' כזה ונוכל שנינו, סתם, לאהוב שם אחד את השני. לא יודע.

אני שואל את עצמי אם בכלל היה לנו סיכוי, אם אי- פעם, לרגע אחד, היה לנו סיכוי.

לולו ויהלי בטח ייתנו לעיתונים תמונה שלנו. ביחד, אולי זאת מהרייב, שאנחנו נראים נורא מסטולים ומאושרים. אולי אנשים יראו את התמונה שלנו, וכמה שאנחנו יפים.

ויבינו שזה חבל. שכל המלחמות האלה...

סתם, הם בטח לא יבינו."

אוהבת,

מיכל.