אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול.

טוב, אולי כדאי שאני אתחיל מהתחלה.

קוראים לי דני, יש לי שני הורים שבטוחים שכל מה שהם עושים זה נכון, מבלי להסתכל רגע אחד, אם משהו השתנה בחיים שלהם. הם חיים לפי שעון שמעיר אותם בבוקר, ומזכיר להם שהם צריכים לישון בלילה.

הם היו בטוחים שאנחנו המשפחה המושלמת.

תמיד הייתי מנסה להגיד לאמא שלי, כי אבא שלי לא ממש היה נמצא, שאנחנו לא מה שהם חושבים שאנחנו, שאנחנו לא משתפים אחד את השני, לא איכפת לנו בכלל, וכל אחד חי בשביל עצמו.

הדבר הראשון שהיא הייתה אומרת לי כל פעם שאמרתי את זה, זה שאני סתם מגזימה, שאני לא רואה את הדברים נכון, ושאני לא מעריכה שום דבר שהם עושים בשבילי.

תמיד היא הייתה מתווכחת איתי על כמה זמן היא איתי, ואיזה אמא טובה היא שהיא מצליחה להתייחס אליי, גם כשהיא ממש עמוסה.

אני לא ראיתי את זה. אני בעיקר ראיתי שהיא עושה לי טובה שהיא בכלל מסבירה לי. תמיד איכשהו היא הייתה נפגעת ממה שאני אומרת, בלי להסתכל בכלל אם זה נכון.

תמיד היה רעש של ילדים בבית, ואנשים היו באים ומתארחים אצלנו.

תמיד כשהם היו, דווקא אז, הרגשתי שאני הכי לבד.

הייתי כועסת על ההורים שלי שבמקום להסתכל מה לא בסדר עם הילדה שלהם, הם היו מחייכים את החיוך של "הכל מושלם אצלנו" ולבדוק אם אני עומדת זקוף או לא, זה לא נחשב להסתכל מה לא בסדר אצלי.

נכון שהייתי רוצה שתגידו לי אם אני הולכת עקום, אבל אתם הולכים לא פחות עקום ממני.

אני באמת לא יודעת איך הייתי מתנהגת אם הייתי במצב שלכם, אני חושבת שאתה לא יכול לשפוט בן-אדם עד שאתה לא נמצא במצב שלו. אבל זה סתם קשה לי לראות מול העיניים איך אתם לא שמים לב, לשום דבר.

ואני יודעת כמה אתם חושבים שאם קניתם לי מלא מתנות, אז זהו, אתם ההורים הכי משקיעים בעולם.

אז לא, אף פעם לא חשבתם שאולי אני צריכה אתכם? לדבר קצת? בלי לחשוב שאולי אם אני אגיד לכם משהו, זה יכול לפגוע בי. בלי לחשוב שאני מעיקה עליכם, ובלי לחשוב שיכולתם לעשות עכשיו דברים יותר טובים.

אז ביום הזה, אמרתי הכל.

אני יודעת שקשה לכם לקבל את זה, אבל אם לא תסתכלו לזה בעיניים, זה לא יעלם מעצמו.

ודווקא ביום הזה, הרגשתי יותר לבד מאי פעם.

ובמקום להגיד לי שאני לא לבד, אתה אמרת שכולנו בעצם לבד, ושאין לנו אף אחד.

ונכון, אולי בנסיבות אחרות הייתי מסכימה איתך.

אבל באותו יום, חשבתי שאני היחידה שמרגישה ככה.

לפעמים המשפחה שלך, זה כל מה שיש לך.

אם היו מבקשים ממני להגדיר את עצמי, בטח הייתי מתבלבלת, מגמגמת קצת ועונה כזו חצי תשובה. מהתשובות שאתה עונה ואחרי זה חושב עליהם ואז אתה רוצה לחזור לאותו רגע ולשנות את התשובה.

אם הייתי צריכה להגיד מי האנשים שהכי השפיעו לי על החיים, לא הייתי יודעת במי לבחור.

אני מסתכלת על כל מה שעברתי עד עכשיו, וכל הזמן הזה מלא באנשים, אני זוכרת זמנים לפי אנשים, פרצופים, הבעות.

אני לא חושבת שבנאדם יכול כל כך הרבה להשתנות. אני חושבת שהוא מגיע עם הזמן לתובנות ומתחיל לחפש את עצמו, אבל להשתנות לגמרי, אני לא כל כך בטוחה.

יש בי מין פחד כזה תמידי, של מה יחשבו עליי, שכמה שאני אנסה להגיד שלא איכפת לי, יהיה איכפת לי עוד יותר.

לפעמים אני מסתכלת על מה שאני עושה, ולא מבינה למה, כאילו נשאבתי לזה, ואין לי כבר יכולת לצאת מזה.

אני לא יכולה להאשים אנשים אחרים במה שקורה לי, אף פעם לא האמנתי שזה באמת עובד, אבל איכשהו, תמיד אני מגיע למקום הזה שאני צריכה לדעת מי אני, וברגעים האלה אני באמת מבולבלת.

ואולי אני אבקש מאנשים אחרים שיגדירו אותי, זה יראה לי כמו דמות כזאת, שצריך לגלם, ולהיות הכי אמין שאפשר.

אבל לפעמים,ממש לפעמים,  אתה לא צריך הגדרות בכלל.

אני עוד לא מבינה מה אני באמת רוצה, ומה ההשלכות של כל מה שקורה לי עכשיו. אבל אני מאמינה שבסוף יהיה בסדר. אני מקווה רק שתהיו פה אחרי כל זה, כשאני כבר לא אצטרך להגדיר את עצמי, כי זה יהיה לי ממש ברור.

שאני אתחיל לאהוב את עצמי, אבל שזה יהיה מתון

שאני לא אבכה אחרי כל מילה שאת אומרת, אבל בסה"כ זה מרגש כמה השפעה יש למילים.

כמה זכרונות יש לי מהתקופה הזאת, לפעמים הייתי רוצה לחזור אליה, זה באמת ריגש אותי כמה שאתה יכול לאהוב בנאדם. וכמה שאתה יכול להתגעגע אליו, שהוא נמצא מטר לידך. כן, זה באמת מרגש.

אבל אם היו מבקשים ממני להגדיר את עצמי, באמת שאני לא יודעת מה הייתי עונה.

אז אני מקווה שמפה נשאר לי רק לעלות, כי כבר דיי נמאס לי מהמצב שאני נמצאת בו עכשיו.

אוהבת,

מיכל.

היא קמה בבוקר, קצת שונה

תמיד שהיא הייתה מתעוררת היא הייתה לוקחת כמה שניות, מתבוננת על החדר, וחושבת מה הולך לקרות לה היום.

היו לה תמונות על השולחן, שהיא הסתכלה בהן אתמול.

תמונות ילדות, שיכלו ממש לתאר לה את כל עולמה. כאילו זה סיפור שהיא הרכיבה לעצמה.

היא ניסתה לשחזר לעצמה את החלום שהיא חלמה בלילה, היא ניסתה לראות אם זה דומה לסיפורים שהיא הייתה מרכיבה לעצמה מהתמונות.

תמיד היא הייתה מנסה לדמיין לעצמה מצבים שהיא הייתה חלק מהם, והיה אפשר ממש לראות את החלומות הכי קטנים שלה במצבים האלה.

אבל היום, היא כאילו לא חשבה על כלום. היא פשוט קמה רגיל. כאילו שהיא מחכה שמשהו יקרה, שלא תצטרך עוד לדמיין.

היא קמה בבוקר קצת שונה, ומאז נשארה לי את אותה התמונה.