Rising Through The Shadow

אני יושבת שעות כאן..

בוהה במסך בלי מטרה, עוברת בין האתרים,

רואה דמויות מוכרות,

חלקן עם פרצופים שהם מניחים שמשעשעים מישהו מלבדם,

אחרים עם חיוך מזויף על פניים,

כזה שכולם שומרים למצלמה יחד עם פוזת הדוגמנות העלובה..

אני עובדת לכתבות של אנשים שמיימי לא שמעתי עליהם,

חלקן גורמות לי להתרגש,

אחדות גורמות לתחושת גועל עצומה בעקבות חוסר הכישרון המובהק שבהן..

ואני אני כותבת משהו,

שיר קצר לפי משהו שזכור לי..

אחד הטובים במבט לאחור...

אני קוראת אז עוד דברים של אנשים שיקרים לי..

מנבה להרגיש קשר אליהם גם מבעד למרחק שבייניינו..

מוטשת מזה שלא מצליחה..

מזה ששוב בדידות ארורה משתלטת עלי,

משגעת אותי עם כל רגע חולף.

פעם היא עצרה אותי מלכתוב,

מלדבר.

פתאום אני מרגישה שאני לא יכולה לעצור..

מילים פשוט מתפרצות ממני,

לא כולן טובות ונאות בעייני אחרים, אבל כולן באות ממני,

וזה בעצם מה שחשוב לי..

זה שאני יכולה לכתוב אחריי כל כך הרבה זמן שרציתי,

אבל לא הצלחתי להתגבר על איזה מחסום בלתי נראה.

וזהו..

פתאום שוב כלום..

אני כבר לא יודעת...