הלל בן-שחר

אין דבר ששובר אותי יותר מלראות את כל הבנות שהתגייסתי איתן משוויצות בעובדה שהן הולכות לכנס משתחררים.

בחיי שזה מרתיח לי את הדם. למה הן שנתיים ואני שלוש? כוס אמא של המדינה הזאת, למה אני צריך לקפוא במקום עוד שנה שלמה?

אני לא חי בסרט שהתפקיד שלי שווה משהו או תורם למשהו. הוא לא. מלכתחילה ידעתי שאני לא שואף לתרום בצבא. רק לבוא, לעשות את שלי וללכת.

ממילא לא היה לי סיכוי למצוא שום דבר שמעניין אותי במסגרת הרקובה הזאת. מה, קולנוע? מוזיקה? בחיים לא היה לי סיכוי להתקבל למשהו שקשור בזה,

וגם אם כן, אני לא מספיק מקצועי בתחומים האלה כדי לעשות בהם משהו, אז לא הייתי שורד.

אני מקווה שיכנס עוד אחד חדש למדור, כי אני כבר מתחיל להרגיש שחוק מכל הזובורים וההנפצות שמפילים עליי פתאום ואין אף אחד אחר שייקח אותם.

נמאס לי, באמת שנמאס לי. אני רוצה להשתחרר, לעבור לדירה משלי, לחיים משלי, אלו שתמיד רציתי.

גאד.

אני אעבור לדירה קטנה, עם או בלי מיכל, אמצא איזו עבודה ואתחיל לחסוך כסף לרישיון. ברגע שיהיה לי רישיון אולי אני אחזור הביתה,

אמצא לי איזו עבודה ואוטו קטן וחסכוני ואתחיל לחסוך באמת לטיול. ז"א, בהנחה ואני אחליט כבר לאיזה טיול בדיוק אני רוצה ללכת.

דבר אחד בטוח - כל עוד זה פחות משלושה חודשים, אין מה לצאת לטיול הזה.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.

נשארו לי איזה 13 חודשים [ושבועיים?] לשחרור, ועכשיו צריך להעביר אותם הכי מהר שאפשר.

אעאעאע.

לילה טוב, ושיהיה לכם סקס נהדר.