הלל בן-שחר

אין דבר ששובר אותי יותר מלראות את כל הבנות שהתגייסתי איתן משוויצות בעובדה שהן הולכות לכנס משתחררים.

בחיי שזה מרתיח לי את הדם. למה הן שנתיים ואני שלוש? כוס אמא של המדינה הזאת, למה אני צריך לקפוא במקום עוד שנה שלמה?

אני לא חי בסרט שהתפקיד שלי שווה משהו או תורם למשהו. הוא לא. מלכתחילה ידעתי שאני לא שואף לתרום בצבא. רק לבוא, לעשות את שלי וללכת.

ממילא לא היה לי סיכוי למצוא שום דבר שמעניין אותי במסגרת הרקובה הזאת. מה, קולנוע? מוזיקה? בחיים לא היה לי סיכוי להתקבל למשהו שקשור בזה,

וגם אם כן, אני לא מספיק מקצועי בתחומים האלה כדי לעשות בהם משהו, אז לא הייתי שורד.

אני מקווה שיכנס עוד אחד חדש למדור, כי אני כבר מתחיל להרגיש שחוק מכל הזובורים וההנפצות שמפילים עליי פתאום ואין אף אחד אחר שייקח אותם.

נמאס לי, באמת שנמאס לי. אני רוצה להשתחרר, לעבור לדירה משלי, לחיים משלי, אלו שתמיד רציתי.

גאד.

אני אעבור לדירה קטנה, עם או בלי מיכל, אמצא איזו עבודה ואתחיל לחסוך כסף לרישיון. ברגע שיהיה לי רישיון אולי אני אחזור הביתה,

אמצא לי איזו עבודה ואוטו קטן וחסכוני ואתחיל לחסוך באמת לטיול. ז"א, בהנחה ואני אחליט כבר לאיזה טיול בדיוק אני רוצה ללכת.

דבר אחד בטוח - כל עוד זה פחות משלושה חודשים, אין מה לצאת לטיול הזה.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.

נשארו לי איזה 13 חודשים [ושבועיים?] לשחרור, ועכשיו צריך להעביר אותם הכי מהר שאפשר.

אעאעאע.

לילה טוב, ושיהיה לכם סקס נהדר.

אז אני ומיכל כבר חודש ובערך עשרה ימים ביחד.

כיף לי איתה, באמת שכיף לי. היא חמודה ומצחיקה וחכמה,

ואלוהים שישמור אותי, היא אוהבת מטאל. לא וואנאבי, באמת אוהבת.

צריך רק להכיר לה קצת להקות.

אבל אני לא יודע למה, יש לי תחושה מוזרה.

עכשיו, כשאני לבד בבית, יושב מול המחשב וטובע במחשבות של עצמי, זה מרגיש כאילו אני עושה טעות.

למה טעות? כי זאת לא ענבל. אבל מה, עכשיו כל אחת שאני אהיה איתה [ומן הסתם היא לא ענבל] תהיה טעות?

לא. אני לא צריך עוד ענבל. יש סיבה שנפרדנו. זה לא עבד בינינו. זה נתקע. זה גסס. זה נגמר.

אולי אני מרגיש ככה דווקא בגלל שאני מפחד שזה יחזור על עצמו. יצאתי לחופשת סוכות, חופשה של שבוע,

וברובה אני אהיה עם מיכל. זה לא רע, זה מעולה. זאת אומרת, אני קבעתי את זה ככה.

יהיה לי ערב אחד או שניים שאני אוכל לפגוש את החבר'ה מכפר סבא, וזה אולי מה שמפחיד אותי.

ששוב אני אאבד אותם. שאני אשקע יותר מידי בקשר הזה ואאבד את הכל מסביב.

אז לא, אני מגזים. ערב אחד בשבוע זה בהחלט די והותר בשביל להרגיש את החבר'ה,

והמנה הזאת יכולה להספיק גם לחודש אם היא מספיק איכותית. וחוץ מזה, כמה ימים אחרי זה מתוכנן קאמפינג מגניב בפלמחים.

עם גיטרות, חברים, אוהלים ומיכל. כאילו, יכול להיות יותר טוב מזה?

ומיכל באמת אדירה. באמת באמת. היא מבינה ומתחשבת ורגישה וזה כיף.

אבל אני מפחד שאנחנו אולי קצת יותר מידי ממהרים. אנחנו מדברים הרבה, וזה פשוט יוצא ככה ואנחנו לא מתכננים כמה זמן נדבר.

אז זה טוב, אבל אני לא רוצה שזה יהפוך להיות משהו שחובה שיקרה. לא כל יום חייבים לטחון שלוש שעות את הטלפון, זה כבר הופך להיות סתם.

ובכלל, זה נראה כאילו מיכל מאוד רוצה שאני כבר אגיד שאני אוהב אותה. וזה קרה, בטעות.

נפלט לי "אני אוהב אותך" בנימה של "אוי, אני אוהב את השטויות שלך". פעמיים.

ומיכל הייתה בעננים, אפילו שהבהרתי לה שזאת הייתה פליטת פה ואני רוצה קצת לחכות עם זה ואני לא בטוח ובלה בלה בלה.

כאילו, על מי אני עובד? אני כן אוהב אותה. יש לי את ההתהפכות הקטנה הזאת בבטן מידי פעם איתה,

ואני כן מחייך כשאני חושב עליה, אפילו תוך כתיבת שורות אלו. אבל, אבל, אבל

אבל.

אני מפחד. אוף, אני מפחד שאני לא אוהב אותה כמו שאהבתי את ענבל.

אני מפחד לפגוע בה. היא כזאת שברירית, ואני מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה.

אני מפחד להרוס הכל עם הפזיזות הזאת שלי שאני מכיר כל-כך טוב.

אני רוצה להרגיש באמת, מעבר לכל ספק וללא שום חרטות, שאני אוהב אותה. ואז אני אגיד לה את זה.

אני לא רוצה להרוס כלום. אני באמת נהנה איתה. אני פשוט...

פוחד על זה. אני לא רוצה לפשל. שוב, אם נתייחס לזה ככה.

אוף אוף אוף אוף אוף.

החיים זה דבר כזה מסובך ומעצבן.

אני גם מדוכא מזה שנפלה לי התורנות המזדיינת הזאת בדיוק על החופש.

כאילו, לא יכולתי לסגור שבת אחרת? דווקא את זאת שלוקחת לי ארבעה ימי חופשה?

זה רוצח לי את כל החופש. בחיי שזה הדבר שיבאס לי את כל החופש. אני בבאסה מעכשיו על זה שברביעי אני עולה כוננות.

כוס פאקינג עמק.

ונטלי חזרה. הזונה המחורבנת, הצוררת שהלוואי שתמות אלף פעם בכל-כך הרבה דרכים ועינויים.

היא חזרה למשרד, ואין לי כוח לשטויות שלה. היא חיה בסרט, והיא מנסה להאכיל אותי בכמה שיותר חרא.

באמת שאם היא רוצה ללכת איתי ראש הראש, אני אתן לה ראש בראש. אין לי מספיק קללות בלקסיקון כדי לקלל את הבת זונה הזאת.

אז כן, אחרי שהוצאתי קצת קיטור ועשיתי לעצמי עוד טיפול אובר-כמעט-אול, אני בהחלט מרגיש קצת יותר טוב.

וכדי להשלים את הסקירה:

ביום שני הקרוב [17.10.2011] אני מופיע שוב, עם Sin of Thought, הפעם במסגרת פסטיבל בלאק הורייזנס שיתקיים בכוכב השמיני בהרצליה.

לפני שבועיים [אני חושב..] שחר הגיע אליי וישבנו על איזה משהו מאוד התחלתי שהוא הביא, ויצא לנו [אחרי 10 שעות עבודה לא רצופות] סקיצה של סקיצה של שיר באורך פאקינג 9 דקות. אני מרוצה. עדיין לא הקלטנו שירה, גיטרת ליווי לבתים בקלין או את כל שאר התפקידים, אבל אני מרוצה.

באמת שביחס לציוד שיש לי, אני מאמין שעשיתי עבודה טובה.

רק בשביל הרקורד, הציוד שיש לי הוא:

- מחשב נייד בן בערך 10 שנים, שעליו מותקנת Guitar Pro5.2 עם RSE שבאמצעותה כתבנו קלידים, תופים ובאס, וגם Audacity שבאמצעותה הקלטנו גיטרות ליווי בשני ערוצים [אחד לכל צד] וגיטרת ליד. כל זה במקום מחשב חזק עם תוכנה אמיתית לעריכת סאונד, מערכת תופים ומגבר לבאס שאמורים להיות באולפן הקלטות נורמלי.

- מיקרופון פשוט למחשב שעלה 25 שקל אם אני זוכר נכון, במקום מיקרופון [או מיקרופונים בעצם] איכותיים.

- מגבר גיטרה אחד שהוא משהו כמו 12 וואט במקום שני מגברים מטורפים של לפחות 50 וואט.

- הממ"ד שבבית שלי במקום החדר האקוסטי והמרופד.

יחסית לכל הנ"ל, אני חושב שבמוצר הסופי אפשר להגיד ששיחקתי אותה.

מה גם שעוד לא סיימנו את העבודה.

למרות שהכל פה קומבינות ועבודה בעיניים, תכלס באולפן הקלטות אמיתי עושים פחות או יותר את כל התהליכים שאני עשיתי.

כל הדבר הזה גורם לי לחשוב ברצינות על לימודי סאונד ואולי קריירה בתחום.

כאילו, אני אוהב את זה. אני טוב בזה. אני מבין בזה. זה מעניין אותי.

וואלה, אם אני אשמיע את זה למישהו ואראה לו את כל ה"ציוד המעולה" שפירטתי למעלה, יש סיכוי שזה אפילו ירשים את הבנאדם.

בכל מקרה,

עדיין לא סיימנו לעבוד על השיר, והאמת שבינתיים זה לא נשמע איכותי או משהו. זה כולה סקיצה.

אבל בכל זאת, זה עושה לי טוב לשמוע את זה.

והשמש כבר עלתה, זה אומר שהגיע הזמן לישון.

אז לא סיימנו את הסקירה הכללית המסורתית,

אבל אני כבר מתחיל לזייף [ואולי יש שגיאות כתיב למעלה שיעידו על זה]

וגם את המשפטים אני מנסח בערך שלוש פעם לפני שאני עובר הלאה,

אז אני מניח שהגיע הזמן לפרוש.

אז שיהיה לכם בוקר טוב, וסקס נהדר.