הלל בן-שחר

בחיי.

אני מנסה לדבוק במה שאמרתי פה פעם, שאני לא מוחק שום דבר וכותב את כל מה שעולה לי לראש,

אבל זה כבר מזמן לא ככה.

משהו מצחיק שחשבתי עליו עכשיו - כשאני כותב, אני מנסה לכתוב ככה שהשורות יהיו באותו אורך, כדי שזה יראה טוב.

מן הסתם, שורה אחת ארוכה ושורה אחת קצרה זה משהו שצורם בעין, והאמת - אותי אישית קצת מבאס לקרוא שורה ארוכה ממש ואז פתאום, שורה שמורכבת

משתי מילים.

תודו שיש בזה משהו.

ובתכלס, אני מניח שלא רק אני עושה את זה.

מה שהכי מצחיק בעניין, זה שאני עושה את זה כבר המון שנים, ורק עכשיו חשבתי באמת לכתוב -על- זה.

אז כן, מערבולת.

הזוי שאהרון, הסולן של Shredhead, הוא החבר של אחותי. כרגע לפחות.

לפני כמה ימים הוא ישב אצלי בסלון וראה אותי מתקתק במחשב, ושאל אותי אם יש לי יומן.

יומן. עאלק.

טוב, אני מניח שזה סוג של יומן. בערך.

יומן שמתפרש על שני בלוגים ואיזה חמש שנים.

גאד, חמש שנים.

ואני עוד שנייה שנתיים בצבא.

פאק, פאק, פאק, פאק, פאק, פאק.

זה כל-כך בלתי נקלט. אשכרה עברו פאקינג שנתיים מיום הגיוס המזדיין שלי, ואני מרגיש כאילו בקושי עברה חצי שנה.

ושוב, אני מפספס את הנושא. כנראה שזה בגלל שיש לי כל-כך הרבה מה להגיד, וכל-כך מעט אנשים לחלוק איתם את זה.

כשחושבים על זה, יש לי דווקא כמות נכבדת של אנשים לחלוק איתם, אבל... זה לא זה. אני צריך מישהו קרוב, קרוב באמת.

מיכל, אולי. אבל ייקח קצת זמן עד שאני אוכל להיפתח ככה בפניה. נראה לי שייקח זמן.

ואני נורא רוצה לשיר לה. באמת. ממש רוצה.

אוף, אני רוצה לשיר. לשיר הרבה. המון. לכתוב שירים, כמו זה שכתבתי אתמול, להלחין אותם ולשיר, לשיר, לשיר.

ולנגן, גם לנגן. המון לנגן. לשיר ולנגן ולשיר ולנגן ועוד קצת לשיר ואז כשיימאס לי או כשייעלם לי הקול, אני אנגן קצת ואלך לישון,

ואקום ואנגן עוד קצת ואקרא איזה ספר טוב ואמשיך לשיר ולנגן עוד טיפה. האמת, כל זה יהיה קצת מעאפן בלי מישהי לחוות איתה את הכל.

אני כל-כך רוצה חברה שתוכל לשיר ביחד איתי. כל-כך.

כמו בסרטים האלה של דיסני, כששני בני הזוג מתחילים לשיר בספונטאניות והכל משתלב לכדי שיר מקסים ונוטף קיטש.

אני ממש רוצה את זה. לשיר ולהסתכל לה בעיניים, לנשק אותה אחרי התו האחרון. אלוהים, אני כזה...

רומנטיקן, אנאעארף.

לפני ההופעה, ברביעי בערב, ה-31 לאוגוסט, הרגשתי חרא מכמה סיבות.

אני לא סגור בדיוק מה זה היה. כנראה שילוב של הבאסה מזה שלא יצא כלום עם מישל, ביחד עם העובדה שלמחרת ההופעה,

ובטח הייתי מאוד עצבני ומתוח. בכל מקרה, הרגשתי צורך לפרוק את הכל בשירה, וככה המור"ק [מורשת קרב למי שלא זוכר] הזה מתחבר לפסקה הקודמת.

אז מה עשיתי? לקחתי את הגיטרה [כן,זאת שענבל קנתה לי בזמנו] והלכתי עד לבטונדות [בטונאדות?], מרחק מכובד יחסית מהחדר שלי עד לשם.

הבטונדות ממוקמות יחסית קרוב לגדר עם ראשון, מרוחקת מכל המגורים ובתכלס - מכל שטח שבו עלולים להימצא אנשים שישמעו אותי שר.

אז הגעתי לשם, והתיישבתי באחת הבטונדות. היה שם אחלה צליל. אקוסטיקה מעולה. שמעתי כל שריטה קטנה על הגיטרה, וזה היה מעולה.

התחלתי קצת חימום, ועברתי מהר מאוד לשירה. שרתי את "עדיין ריק", "פרפרים לבנים", "Crazy", "Wish You Were Here", "House of The Rising Sun" 

ואולי עוד כמה חבר'ה שאני לא זוכר. את כל השירים, חוץ מ-Wish You Were Here, שרתי חזק. מאוד חזק. ברמת הצעקות המחוספסות האלה שאני כל-כך אוהב לעשות.

במיוחד את House of The Rising Sun. באמת שאלו היו הביצועים הכי טובים שלי לכל השירים האלה, אולי אי-פעם. אדיר, אדיר, אדיר. ממש נהנתי.

באמצע הסשן הזה הצטרפו אליי שני חניכים שהיו באמצע פטרול. שומרים. על הזין שלי, התנהגתי כאילו הם הקהל שלי ואני צריך להרשים אותם עד כמה שאפשר.

לסיכום, באמת שזאת הייתה ההופעה הכי טובה שהייתה לי, ואולי גם שתהיה לי בזמן הקרוב.

והיא הייתה מול שני חניכים, בתוך מבנה מבטון באמצע בסיס צבאי ליד ראשון. דאמט, זה כמו לעשות סקס על גג של בית ספר יסודי.

אה, רגע. גם את זה כבר עשיתי.

בכל מקרה,

מערבולת.

מערבולת בגלל מיכל ומישל.

מדהים כמה שאות אחת יכולה לשנות.

אוף, אבל זה נגמר עם מישל. די. למה אני עדיין מרגיש שזה לא גמור?

טוב, אולי כי זה באמת לא גמור. זה נחתך בבת-אחת, בלי הזדמנות לסגור שום דבר. כמו עם גל.

אז מה? גם איתה אני אפגש עוד שלוש וחצי שנים, נזדיין ונלך איש-איש לדרכו? יופי, נהדר. נשמע כמו תכנית טובה.

ומיכל. מיכל מקסימה, באמת. אני נורא רוצה אותה. אבל מטריף לי את השכל שהיא עדיין לא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה.

משגע אותי שהיא לא באה אליי לסוף שבוע בעיקר בגלל שאמא שלה לא מרשה. כאילו, די, לא עברתי את השלב הזה כבר בחיים?

היא עוד מעט בת 18. אני כבר בן 20. גאד, זה כזה מוזר להיות בן 20. כמו שאמרתי, עם כל כמה שזה בתכלס לא מרגיש אחרת,

אתה פתאום מרגיש עול כזה על הכתפיים. פתאום בן 20. פתאום גדול. "בחור בן 20" נשמע כמו מישהו רציני, מבוגר אחראי, עם ראש על הכתפיים.

זה אני? אני עונה על ההגדרה של "בחור בן 20"?

חרא, אני מרגיש כל-כך לא סגור על שום דבר שהייתי יכול להיות באותה מידה "ילד בן 14".

ובא לי סקס. אלוהים, בא לי סקס.

כן, באמת מצטער שאני כל-כך בוטה, תהרגו אותי. בחיי, היום קלטתי שעברה שנה מאז מישהי ירדה לי.

ג'יזס פאקינג קרייסט, זה נצח. אני חושב שאני כמעט שכחתי איך זה מרגיש.

וואו, מדהים איך שכשעולה לי מיכל לראש, אני אוטומטית מתחרמן.

יש משהו בבחורה הזאת שמטריף לי את השכל, באמת. היא כל-כך עושה לי את זה, עם מעטה התמימות הילדותי הזה שלה.

מההכרות הקצרה שלנו אני יודע שמתחת למעטה הזה מסתתרת מלכת סקס מטורפת, ואלוהים, ברגע שאני אגיע לשם...

אוף, אני מתחיל לדבר כמו מבוגר. "מלכת סקס". "מעטה תמימות". בעע, אני כמעט מגעיל את עצמי.

וואו, כתבתי המון.

אלוהים, חצי מזה בכלל לא היה קשור למילה הראשונה שכתבתי.

אני באמת מרגיש שפרקתי משהו מהלב עכשיו. אפילו שאף אחד לא באמת מגיב, כי הבלוג הזה פשוט לא מעניין אף אחד,

אבל באמת שעל הזין שלי. אני כבר לא צריך את התגובות כדי להרגיש פורקן, וזה אדיר. למרות שאני תמיד שמח לקבל תגובה,

זה כבר לא כזה משנה לי. אני כותב בשביל עצמי, והאמת - יש מצב שאם מישהו יתחיל לדבר איתי על הפוסטים האלה, אני טיפה אתפדח.

אבל רק טיפה, כי אני לא אחד כזה שקשה לו להיפתח ולדבר על הדברים האלה.

אולי לא עם כל אחד על כל הנושאים, אבל... זה הכיוון.

בכל מקרה,

אני מקווה מאוד שמחר [או היום, כבר אחרי חצות] אני אפגוש את מיכל.

בא לי לנשק אותה, ובא לי להסתכל לה שוב בעיניים, ובא לי להיות איתה הרבה זמן.

בכל פעם שאני הולך, אני מרגיש ששום דבר לא קרה, ושלא מיצינו כלום.

זה אדיר.

אז יאללה, אפשר להגיד בוודאות שהכל הולך לכיוון קצת בהיר יותר.

זאת אומרת, אם לא הייתי נזכר עכשיו שהמפקדת שלי עומדת לחזור.

כוס-פאקינג-עמק. יואו, היא עומדת לחזור בקרוב. אף אחד לא יודע מתי, אבל זה יקרה בקרוב.

הצוררת תחזור, והיא תביא איתה את הקור של החורף ואת הבאסה של הצבא.

באמת שעכשיו מה שיש לי זה קייטנה, ממש כיף חיים. והכי מצחיק זה שהמדור שלנו פורח.

באמת שאנחנו מתפקדים טוב יותר מאי-פעם. כשהיא תחזור, אני מניח שאף אחד לא ירצה להמשיך להשקיע באותו אופן.

ובלי קשר לעניינים המדוריים והצבאיים, אני מניח שזה גם אומר פחות יציאות. פחות שינה.

פחות מיכל, אם להיות קצת טמבל.

כוסעמק, אין לי כוח לזה.

ונשארה לי עוד שנה. שנה וחודשיים.

גאד דאמט.

לילה טוב,

ושיהיה לכם סקס נהדר.

באמת.

פאק.

ההופעה, אגב, הייתה ככה-ככה.

כאילו, אם נוריד את הפאשלות שהיו שם, היה דווקא אחלה.

אבל כן היו פאשלות, וזה היה נורא מפדח. מזל שזה קרה במקום כזה מול יחסית מעט אנשים.

אבל מה שכן, לפחות זרם לי לדבר עם הקהל. זה היה מעולה.

הפעלתי אותם, צעקתי איתם, ירדתי מהבמה עם המיקרופון... פשוט אדיר.

להופיע זה כיף.

אחרי ההופעה מישל התקשרה.

היא פשוט מכניסה אותי לבלבול מעצבן ואני לא ידעתי מה לעשות עם זה.

היא דיברה איתי וזה בהחלט נשמע כאילו היא רוצה שיהיה בינינו משהו.

כאילו, הפגנת האיכפתיות הזאת לא הייתה יכולה להתפרש באופן שונה.

ועוד אחרי השיחה שהייתה לנו, על כמה שזה לא מתאים שזה יקרה וכמה שאין לזה באמת סיכוי...

אולי העובדה שהייתי שתוי עזרה לזה לקרות. אמרתי לה שאם היא לא יכולה להחליט אם היא רוצה קשר או לא,

אולי עדיף שהצד השני יחליט את זה בשבילה. החלטתי שלא. היא התבאסה, אפשר היה לשמוע את זה על הקול שלה.

זה היה חסר סיכוי בכל אופן.

למחרת מיכל באה אליי, מהצהריים.

לא הייתי בטוח אם היא רוצה משהו, אז ניסיתי להתקרב אליה בעדינות כל היום.

בערב הלכנו לארוחה אצל השכנים, משהו מאולתר כזה עם כל המשפחה, ובאיזשהו שלב היא אמרה שהיא לחוצה,

אז פשוט תפסתי לה את היד ורציתי לנער אותה קצת, בסגנון "יהיה בסדר! בלי לחץ!" ולעזוב,

אבל.. פשוט השארתי אותה שם. והיא לא התנגדה. ואז ישבנו ליד השולחן, ו... שמתי את היד על הירך שלה,

והיא לא התנגדה. יותר מזה - היא שמה את היד שלה על שלי.

היה שם קטע משעשע, שהסבא במשפחה של השכנים הביא צלחות לשולחן, והוא הביא צלחות לשתינו.

הוא אמר "הנה: צלחת אחת לדוד, וצלחת אחת לחברה שלו". זה היה נורא מביך וקצת משעשע, ולא ידעתי איך להגיב,

אז אמרתי "מיכל... קוראים לה מיכל..." ושנינו חייכנו אחד אל השנייה במבוכה.

אחרי זה אנשים התחילו להגיע למסיבה אצלי בבית, והיינו צריכים לארגן את המקום והכל.

אחרי שסיימנו לארגן, לקחתי את מיכל החוצה לסיבוב. דיברנו קצת ופתאום היא שאלה אותי

"תגיד, אתה תרצה... מתישהו... איכשהו... לצאת איתי?"

ואני הייתי קצת בשוק שהיא שאלה, כי חשבתי שזה די ברור שכן, אבל אחרי שהתאוששתי, גם אמרתי לה "כן, ברור!"

המשכנו ללכת ודיברנו על כל מיני דברים, והיו שלוש הזדמנויות שהיינו מחובקים והייתי יכול לנשק אותה, אבל לא עשיתי את זה,

כי זה לא היה המקום המתאים. לקחתי אותה לאיזה שביל אבנים ועפר שהיה קצת מרוחק מהמסיבה, ככה שלא יכלו לראות אותנו.

דיברנו קצת במבוכה, וחיבקתי אותה, ואני לא זוכר בדיוק על מה דיברנו, אבל באיזשהו שלב שלחתי יד לסנטר שלה והרמתי את המבט שלה,

ונישקתי אותה. זה היה אדיר. יש לה שפתיים נהדרות, אגב.

לא קרה שום דבר מיוחד מעבר לזה. כן, גם לא סקס.

היה ערב כייפי, באמת שאני אוהב בטירןף את כל מי שהגיע אתמול.

הם גם הרימו אותי על כיסא 21 פעמים, ושרו לי "יום הולדת שמח" בחצות, והיה פשוט כיף.

ימי הולדת זה אדיר.

בכל מקרה, אני מרוצה. זה בהחלט היה סוף שבוע מהסרטים,

למרות שהעניין עם מישל קצת ביאס אותי. זה באמת הרס את האופוריה שהייתי יכול להיכנס אליה.

בכל מקרה, עכשיו יש לי את מיכל, והיא מדהימה וחמודה ואדירה, ושום דבר לא חשוב חוץ מזה.

אז... לילה טוב,

ומי ייתן שיהיה לכם סקס נהדר.