תמונת מצב:
זמן: ישראל 2007, אחרי מלחמת לבנון השנייה, אחרי פיגועים רבים, אחרי ההתנתקות, שדרות מופגזת.
מקרה: נפילת קסאם על מחנה טירונים בזיקים.
פצועים: 67 חיילים וחיילות, ארבעה באורח קשה, שבעה בינוני, כ-20 במצב קל והשאר לקו בחרדה.
הגנה: אוהל מבד דק, סמוך לטווח ירי.
תוכנית גיבוי: לסמוך על המזל של עצמך.
בעיה: ההורים המודאגים רוצים לראות את ילדיהם אך עומדים מנגד לביורוקרטיה הקפדנית של הצבא.
המדינה: זועמת.
הממשלה: נאלמת.
לקחים: אין.......!
שאלות סיכום (עם סימן קריאה בסופן):
למה הבסיס ממוקם סמוך לטווח ירי פלסטיני? ולמה בכלל מיקמו מחנה טירונים סמוך לעזה?
למה לא שומרים על ילדי המדינה? וכן הם ילדים, הם בסך הכל גדולים ממני ב-3 שנים.
למה לא הכינו את החיילים לקראת אזעקת "צבע אדום", אם כבר הם ממוקמים בשטח מסוכן?
למה הביורוקרטיה הצבאית מתנהלת כמו שצריך, אבל התנהלות הצבא והכנת חיילים למקרה של תקיפה לוקה בחסר?
למה יש ביורוקרטיה, תסלחו לי, מטומטמת שמונעת מקרובים לעשות את הדבר הכל כך בסיסי הזה שנקרא יצירת קשר פיזי עם יקיריהם אחרי משבר קשה והפרדה של שעות מורטות עצבים? למה לא נותנים להורים לראות ולחבק את ילדיהם אחרי הלילה הקשה שעבר עליהם?
למה הצבא לא מתפקד?
מי אחראי שהצבא יתחיל לפעול כהלכה?
מתי העניינים במדינה הזאת יתחילו לזוז?
למה, מתי ואיך נלמד סופית ונפיק לקחים מהמקרים האלה?
שאלה לבכירי הממשלה, לא אנקב בשמות כדי לא לטעות, מי ימנע את המקרה הבא? או יותר נכון מה?
הרי כל כך נוח לשבת במשרד ולא לחשוב על בנינו ובנותינו שנמצאים בשטחים.
תודה רבה. כל עוד העתיד נראה כל כך מבטיח, יש בי חשק עז למלא את חובתי הצבאית כלפי המדינה. אני משתוקקת לרגע.
כשזה לא הבן או הבת שלך שם בחוץ, כל כך קל לשכוח משקרה ולהמשיך הלאה, עוד מקרה להעביר לסדר היום.
מתי את או אתה תהיו הנפגעים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ViburnumVampire