משהו בגוף שלי מזרים את כל הדם אל היד, ואם תתעמקו בעניין מבחינה ביולוגית ומטאפורית תבינו שזה יכול להיות רק הלב.
לא בטוח אם זה כדי לכתוב, לצייר, לנגן, לגעת במישהי, לגעת בעצמי, לעשות שכיבות שמיכה, מתח, לפרק למישהו באגרוף את הפרצוף או לסובב את המפתח, להעביר הילוך, להוריד האמברקס, לאחוז בהגה ולעוף מכאן.
משהו בכמות הדם המרוכזת הזו באיבר אחד מוציא אותי מהנינוחות הרגילה. משהו שדוחף אותי לחשוב איך נפתרים מזה, או מנצלים את זה. אבל ספורט עשיתי אתמול, אישה עם גוף ששווה אחיזה אני מחפש כבר שבועות, אם לא שנים, ולכתוב אני ממש מנסה עכשיו אבל זה לא מספק. הכביש קורא לי, זה בטוח, אבל הוא תמיד קורא ויש לי עוד מה לעשות היום. האמת הכנה היא שגם אין לי לאן לנסוע.
תמיד אפשר לחתוך. לא, האמת שלא, זה לא מתאים לי בשום צורה. תחושה כזו של אובדנות באה אליי רק כשאני באמת מאוהב, ולצערנו זה לא קרה כבר הרבה יותר מדיי זמן. איפה הבחורה עם השדיים הבינוניים, הגוף הנעים והלשון העדינה. איפה הילדה שיודעת לשיר ומסוגלת להחזיק שיחה ברמה גבוהה יותר מחמש דקות. ולמה, לעזאזל, היא לא כאן עכשיו בחזיה ותחתונים.
אגב, חשבתי על זה עמוקות. עד היום, לא קרה לי שיצאתי מהחדר כשהבחורה לבושה, וכשחזרתי היא הייתה משמעותית ערומה יותר ומתחת לשמיכה. זה לא ברור שזה מה שצריך להיעשות? שזו ההפתעה הכי טובה בעולם אחרי מין אוראלי? באמת שאני לא מבין בנות, או לפחות לא את חתך האוכלוסיה שיצא לי להיפגש איתו על סדינים.
כנראה שבחורה זו תמיד התשובה. זה תמיד מה שאמור להרגיע אותי ולהחזיר אותי לכס המלכות שממנו אני אמור להשקיף על העולם, אם לא בזכות המצב שלי אז לפחות בזכות המודעות שלי אליו. לפחות כתבתי קצת, אולי ננגן בהמשך, בסוף היום היד בטוח תהיה על ההגה.
יום טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
