כבר 18 וקצת שנים שהיא מגדלת את הילדים שלה בהמון אהבה, בניסיון להיות הכי קרובה והכי מבינה ומאפשרת. עובדת הרבה, ועובדת קשה, בשביל שתמיד תהיה למשפחה הזו רמת חיים גבוהה ושנחייה כמו שהיא רוצה שנחייה. וכשהיא לא הצליחה לעזור בעצמה מה היא לא נתנה - קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגים, רופאים כשצריך (ודוגרי לא היה צריך יותר מדיי). אף פעם לא לקחה בלעדיות ואיפשרה לכל המשפחה המורחבת, הסבתות והסבא, לתת לנו אהבה, כשתוך כדי היא נותנת להם אהבה ומוכירה להם תודה על כל רגע שהם עוזרים לה, למרות שביננו, היא עזרה להם הרבה יותר.
אבל לפעמים גם 18 וקצת שנים הולכות לפח. כלומר, לא בדיוק לפח. אנחנו ילדים למופת, טובים בלימודים, מדריכים בתנועה, שנת שירות, תקווה לשירות משמעותי בצה"ל ומה לא. ובכל זאת לא מסוגלים לנהל איתה שיחה אחת. כל יום כיפור הייתי בבית ולא הצלחתי לדבר עם אמא שלי יותר משני משפטים בלי לצאת עליה בתסכול על העובדה שהתקשורת ביננו חרא, שאני שונא את איך שהיא מנסה לפתח שיחה בשאלות שאמורות להיות קשורות ורלוונטיות אבל הן בעצם סתם הנפצות מוגזמות ולא פרופרציונאליות. איך שכל התעניינות שלה מרגישה לי כמו חפירה וצלילה עמוקה לפרטיות, למרות שדוגרי אני אחד האנשים היותר פתוחים בעולם והייתי מספר את כל הדברים האלה להרבה אנשים אחרים, ואולי אפילו אם הם היו שואלים את אותן השאלות באותו הטון.
יום כיפור וזה היום-הולדת שלה ואני מתייחס לאמא שלי כמו חרא ואני לא מצליח להשתלט על זה. זה כנראה הורמונאלי, או לא יודע מה, אבל היא פשוט מעצבנת אותי בכל דבר שהיא עושה. יום כיפור וזה היום הולדת של אמא שלי ואני לא מצליח להתייחס אליה כמו אל בן אדם. הכי מעצבן אותי בעולם שהבן אדם האחד בעולם הזה שאני לא מצליח לפרגן לו כשבאמת מגיע לו זו אמא שלי ביום הולדת שלה.
אז אמא, את כנראה לא תקראי את זה, אבל זה הכי כואב לי בעולם ואני מצטער שזה ככה. הסיבה שאני לא אומר לך את זה זה כי אני לא מרגיש שיש לי מה לעשות בנידון. סליחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
