יש לי את הבעיה הזו בבית שאני נדבק למסכים.
שאין לי כוח לחפש דברים בחוץ, ולפעמים גם אין לי חשק.
הבית מזכיר לי כמה חיי האהבה שלי סדוקים. בקומונה זה בכל מקרה חלום רחוק. יותר קל לחיות בתוך הכלא ולדעת שתשחרר מלהסתובב כל היום בעולם הפתוח עם אזיקים ברגליים ובידיים בליווי שוטרים ולראות אותו פורח בלעדיך. שאנשים נועצים בך מבטים, חושבים עליך דברים, קוראים לך בשמות, ולך אין מה לעשות חוץ מלהשפיל מבט.
אני ממש רוצה לדעת מה זה אומר כל ה"לחזור לכתוב" הזה. אני לא זוכר את התקופות שבהן אני כותב כתקופות טובות. אלה תקופות של הרבה בבית, תקופות של חוויות שהן יותר רוחניות מפיזיות וזה גרוע לי כי אני לא סומך על הרוחניות שלי שתשאיר אותי למעלה.
אני כבר לא יודע מתי אני כותב לך ומתי לא. וכבר נמאס לי לצעוק לעזרה בפעם השלישית בשלושה ימים האחרונים. אין מושיע, וכמה שאני צוחק על זה..
אי אפשר לכבות את החורף.
באמת. ניסיתי. כל השלטרים בארון חשמל של כיפת השמיים לא עוזרים. למעלה, למטה, במכות, בחום, עם כלים ועם רצון טוב, שום דבר לא עוזר. הגשם ממשיך לרדת, הרוח ממשיכה להקפיא, הדיכאון ממשיך לרדוף והבנות מפסיקות ללכת בביקיני. וכל שנה זה קורה, ונראה לי שאלף פעמים קראתי לאחראי על זה והוא כל פעם מבטיח שהוא יחזור אליי או יגיע מתישהו, ואם הוא כן מגיע זה באיחור של חצי שנה. ומי שאומר שבישראל אין חורף משקר. לא יהיה קיץ שוב עד אפריל, וכבר שבועיים שיש חורף, ו5 חודשים חורף זה אחלה שבעולם למי שאוהב את זה. וכן, אביב זה חורף. כשאי אפשר להיכנס לים ועדיין מטפטף מדיי פעם זה חורף. לפחות יש גם בערך חצי שנה של קיץ.
מילים שחוקות שחרוטות על זכוכית
כבר אי אפשר לראות דרכה
מטושטשת ושרוטה כמו עיניים לקויות בלי משקפיים
כמו מילים בעט על דף רטוב
לפחות מה שכאן הוא ניצחי ושום גשם לא ימחק אותו
יא - אללה.
עוד פעם הצילו.
לא האחרון.. כי יש לי הרבה בראש ובאצבעות ואני צריך את המוזה לבטא את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
