הו אלוהי הרוקנ'רול.
אני יודע שאני לא בדיוק הבן המועדף עליך, אבל תמיד היית אוזן קשבת ועל כך אני מוכיר תודה. אתה מבין, הרבה דברים מרגיזים קורים בעולם הזה שיצרת כאן בכמה מיליוני השנים האחרונות, או לפחות ב18 שיצא לי לחוות ואני יכול להגיד כמעט בוודאות שהיוו חלק יציב פחות או יותר מציר הזמן-חלל. תודה לך, על כמה דברים. על היכולת להגיד במילים מה שאנשים לא מסוגלים לדמיין, על היכולת להתחבר למוח, ללב, לסרעפת ולידיים בו זמנית, ועל הרישיון והביטוח על רכב החברה של אבא.
אלה זמנים קלים, ואני חושב שקלים מדיי. זה בוקר ה29 בדצמבר וזה נראה כאילו כל העולם כועס עליי מאוד. כאן בבית החמים והנעים שעושה לי כל כך רע בדיוק בגלל חוּמוֹ ומנעומיו אני עסוק מהבוקר בלקבל טלפונים מטיפים על חוסר האחריות שלי, ואני לא חושב שזה מגיע לי. ללא ספק לא הייתי אחראי, אבל העניין הזה עם הטלפון הוא מוגזם. אסמס היה מספיק. ווטסאפ. משהו על הוול בליווי סירטון שאמור להצחיק אבל כולם יודעים שהוא לא מסוגל לכך, חוץ ממי שיצר אותו ומי ששלח אותו. חיית המתכת נושכת אותי באחוריים, והיא גרה אצלי בבית ממש מתחת לספת הטלוויזיה במאורה עם שלוחה ארוכה שמגיעה עד למחשב עמוס הפורנוגרפיה במרתף. אתמול חשבתי שאני עומד למות, במובן כמעט מטאפורי. אבל לא לשם המטאפורות התכנסנו לכאן היום, אז אפשט את העניין עד עירום שטחי, כמו שאני נוהג עם יותר מדיי דברים בעולם הזה, ואגיד שפשוט הייתי חולה עד חוסר הכרה ובכל זאת נכפיתה עליי הנסיעה מאילת שטופת השמש עד נתניה שטופת הרוסים. לאלה מכם שחלשים בגאוגרפיה אספר שלמרות שפערי התיירות והפשע בין שתי הערים האלה לא גדולים, המרחק הפיזי ביניהן מסוגל להשתרע על פיסה נאה של כ4 שעות מהחיים המאוד קצרים שניתנים לנו כאן. נסיעה כזו, במצב כזה של עילפון המלווה בנזילות מכל מיני כיוונים לא צפויים בגוף, לא מומלץ לאף אחד או אחת בעולם הזה. אולי חוץ מפצוע אנוש שמאוד רוצה לראות עולם בפעם האחרונה.
אני מוכרח לציין שאני מאוד מפחד מהעולם הזה. המון פעמים אני יורד על ברכיי במאמץ למצוץ ממנו טיפת משמעות, חמלה וחום, ושוב אני מגלה שגם אם אני עושה אותו 10 פעמים יותר גדול ואמיתי מה שאני מקבל זה אכזבה נוראית, ריקנות קרירה ומגעילה שנשארת איתך כמה שעות, ימים ושנים אחר כך. ונכון, ביום רגיל הייתי ממשיך עם המטאפורה האוראלית רחוק הרבה יותר, אבל כנראה שזה לא יום רגיל ומרגישים את זה באוויר. בדם. כל האיברים שלי מקו החגורה ומעלה ומקו הברכיים ומטה מרגישים רדומים והראש שלי עושה רעש של שלג טלוויזיוני מהתקופה הישנה והטובה. ואני ממש לא מאלה שמתרפקים על העבר, פשוט תסתכלו על ההווה שלי ותגידו לי מה אמור להסיח את דעתי ממנו חוץ מזמנים אחרים.
כמו בחיים, גם בכתב, אני בדרך כלל גומר מהר מדיי. לא ממצה את ההרגשה, גם אם היא תימשך שעות כשהיא תיגמר אני ארצה לשנות משהו. לקחת את העולם, לקפל אותו החוצה ופנימה, להיות מייד במקום אחר עם מישהו או מישהי אחרים ולדבר על משהו. עדיף מישהי מאוד יפה, וקצת נימפומנית. מאוד חשוב שתהיה חכמה, שתבין. שאוכל לדבר איתה והיא פשוט תבין. וכשאני אצטרך לדפוק ת'ראש היא תיקח אותי למסיבה ותנהג, או לפחות לא תפחד להציע מונית, בעיקר כי היא יודעת שזה מה שאני הייתי עושה בשבילה בכל יום בשבוע. מישהי שאני אוכל להדליק איתה, ואלוהים כמה שאני שונא אנשים שכותבים ומדברים על עישון כאילו זה מגניב, איזה דראם קליל מטובל בקפאין ולצחוק על כל החרא המיותר שכל בני האדם, בעלי החיים ה"טובים" והרעים, אוכלים ומעכלים מדיי יום.
מה קורה בסוף? מסיבת הפתעה? פיצוץ משתק לפרצוף? חוויה אוראלית פחות מאכזבת?
בא לי כל כך שזה יהפוך לספר.
בא לי כל כך לעשות מוזיקה.
בא לי כל כך למצוא מישהי קצת יפה, קצת נימפומנית ומאוד חכמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
