אבל אני באמת מאמין שכתבתי פה אלף דברים יותר טובים מהפוסט הזה שמגיע להמלצת העורכים מ-השד יודע איפה.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=732524&blogcode=13000958
ובכלל, הקנאה אוכלת בזמן האחרון והורסת לי ת'חיים. הקנאה באנשים חיים והקנאה בעצמי המוצלח, זה שהוא משמעותי לכל בני האדם סביבו, זה שהוא מופת לחברה הישראלית ובכל זאת מזיין מלא.
טוב, חלאס, לא יכול לכתוב ככה יותר מאז שאני יודע שיש חבר'ה בגיל של החניכים שלי, שמדברים עם החניכים שלי וקוראים כאן, ומעבירים מסרים שגויים הלאה. "הוא כל הזמן כותב על מין", "הוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב", חרטה. הכל טוב אצלי. אבל מן הסתם בפוסט זה לא ישתמע ככה, ואני ממש ארצה לדבר הרבה על מין ולעשות מלא אסוציאציות על מין כי זה עולם דימויים שנורא קל להתחבר אליו ונורא מצחיק להשתמש בו ברוב המקרים. זה נוגע לך איפשהו עמוק יותר (או עמוק פחות, תלוי את מי שואלים) בתוך הראש והלב. זה גורם לך להבין שכל הבריאה הזו זה חתיכה אחת שמחוברת בקווים מאוד ראשוניים ובסיסיים שפועמים בך כמו שריר לא רצוני שלא מפסיק.
מה אני יכול לעשות עם זה בכלל? חוץ מלהתריע על התסכול ולבקש יפה? אני חי את הפתיחות הזו. נושם את הלבד-ביחד הזה. כל דבר שאני עושה בשנה הזו אמור לחנך, ו-וואלה, אני גם באמת מאמין שמטרת האומנות היא לחנך, וזו האומנות שלי. אבל ההשפעה של מילים נמוכות (או גבוהות, תלוי את מי שואלים) כמו מזיין משייכות אותך לעולם אחר שאני לא רוצה להיות קשור אליו כמחנך.
אז יש לי בעיה. ואין לי פיתרון. נמשיך לכתוב בצנזורה, להסתגר בתוך עצמנו, לאכול משברי כתיבה בקטע שאני לא מצליח לכתוב שני מכתבים מזורגגים או לדבר עם מושא אהבתי שנמצאת מעבר לים התיכון, ולדבר על עצמנו ברבים כדי לכפר על ההרגשה שאין אף אחד שאני באמת מחובר אליו בזמן האחרון. בטח לא לעצמי.
אסימונים נופלים ואני מוותר לעצמי.
מחר יהיה יותר טוב.
ג'מיני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
