יש סוג אחד של דברים שאני מחפש הכי הרבה. ודווקא לא דברים שבראש או בלב. אלה הדברים הקטנים שצריך לקחת איתך לפני שאתה יוצא לדרך, שיש לי נטייה מפגרת לא לזכור איפה שמתי אותם - ארנק, שעון, נעליים, מפתחות, תחתונים...
וואו כמה שאני לא מצחיק היום. בקטנה, היום אני לא בקטע של לעשות עליכם רושם.
כל העניין הבלוגרי הזה הוא קצת סכיזופרני. דוגרי? אני מדבר למסך של מחשב בגוף שני רבים בתקווה שהוא יענה לי. הסבירות שקוראים יקראו פוסט (במיוחד אחרי בדיחה כ"כ לא מצחיקה) למרות שקוראים לו מודעת דרושות (מה שעד עכשיו מוכיח את עצמו ביחס של בערך תגובה לקטע) הוא לא גבוה כמו שנראה לי בדרך כלל, שלא לדבר על כאלה שסתם נכנסים לראות מה שלומי. מי שקורא ולא מגיב, אגב, הוא נצלן סוציומט. או שהראש שלו ריק מדיי ממחשבות והדהודים.
I AM THE SUPERVISOR
סתם, אני לא באמת.
טוב, אני כותב כדי להעביר את הזמן, כי אני רואה אותה עוד כמה דקות.
את הילדה היחידה כבר הרבה זמן שכבר הפסקתי לנסות למצוא בה את הפגם.
את הבחורה היחידה כבר הרבה זמן שאני יודע שיש סיכוי שאני אתעורר לידה יום אחד ואין סיכוי שזה יגרום לי לחשוב שהיא לא מספיק טובה.
רק בעצמי נותר לי לפקפק. אם אני באמת מיוחד כמו שאני אומר. כמו שאומרים עליי.
באמת שאני מרגיש ילד מפגר.. כל העסק הרומנטי הזה אוכל אותי, מבלבל רצח, צריך לשמור על איזון אבל זה בלתי אפשרי כשרוצים כל כך הרבה כבר בהתחלה. אני עוד לא מכיר אותה בכלל. אבל אני בראש הקיצ'י של להתחתן.
ילדת הקיץ בכל הכוח.
חתיכת אפס, זה מה שיש לי להגיד לכם. חרא פוסט.
ד"ש בבית ושבת שלום לכל בית ישראל, דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
