טוב, קודם כל, כמה תיקונים לפרקים הקודמים. קודם כל, כנראה שלרכב החברה של אבא שלי אני לא אגיע בפרקים הקרובים. והעניין הקצת יותר משמעותי - במדינת ישראל החדשה והנפלאה שלנו, שאוכלת את יושביה יותר משהיא נותנת ליושבי שאר המדינות לנשנש אותם, יש פרויקט שנקרא "שנת שירות". במשך שנה מהחיים שלך אתה מנסה להפוך את המדינה למקום טוב יותר דרך תרומה לקהילה, חינוך וכל החרטה הזה, ואם אתה רוצה ללכת אחר כך לצבא או ללמוד אתה יכול. זה מגניב דווקא, אפילו עשיתי את זה. הדבר המשמעותי היחיד שעשיתי לפני שהפכתי לבטלן הנרקסיסט-פסימיסט-אובר ורבאלי שאתם לומדים להכיר בשלושת הקטעים האחרונים. אז בואו נחזור ליום הזה, שדוגרי? עוד לא באמת התחיל. למען האמת, הוא מתחיל עם צלצול הטלפון שפותח את הפסקה הבאה.
"Can't stop addicted to the shin dig, chop top he sais I'm gonna win big!" האמת היא שקולו הערב של אנתוני קיידיס ברינגטון שלי לא מעיר אותו לעיתים קרובות, וטוב, כנראה עקב העובדה שאף אחד לא מתקשר אליי יותר מדיי, בטח לא בצהריים.
"הלו, דר?" הקול הגברי והעממי היה מוכר, אבל ממש לא הייתי סגור מאיפה.
"כן..?"
"מה קורה יא קוקסינל?" פתאום זה היה הרבה יותר מוכר. חיוך עייף עלה על שפתיי.
"בואנה יא חתיכת שמן, מה אתה מתקשר אליי עכשיו? לא דיברנו איזה שלוש שנים". קוראים לו מתן, "מתנוס", אחד החבר'ה הטובים שהיו בקומונה שלי. נו, שם בשנת שירות. הקטע של השנת שירות זה שחיים בקבוצה, עם כמה חבר'ה שאתה לא לגמרי מכיר, והשנה הזאת מגבשת אחושרמוטה. אם לא היינו גרים כל כך רחוק אני מניח שהייתי מבלה איתו יחסית הרבה.
מה שקרה אז היה לא מאוד ברור, וסיכום העניינים הוא שהתחייבתי לבוא לקומונה הישנה בעזריה, לפגוש שם את כל החבר'ה, בתוכניות לישון שם מינימום את הלילה. ועוד בתחבורה ציבורית! למזלי, חוסר התוכניות שלי והרצון להעביר את הזמן הכריעו את הבטלנות והניוון שהנעימו את ימיי האחרונים. מתנוס רק סיפר לי שמשהו קרה, אבל לא בדיוק היה מוכן להסביר מה. הוא הזכיר לי לקחת את המפתח, ובמזל רציני זה אחד הדברים היחידים שזכרתי איפה שמרתי בארבע האחרונות.
פלאשבקים מטורפים עלו לי מהשנה הזו. כמות של חוויות מפגרות, מצחיקות, קשות.. התמודדות עם עומס, עם מרחק מהבית. אם אני זוכר נכון, בשנה הזו אני וענבל נהיינו ביחד. כן, על בטוח. כי המרחק ממנה היה החוויה הכי קשה שם. התארגנתי על תיק עם מיטב דבריי, התקשרתי לאמא להגיד לה מה התוכנית (היא, כמובן, שמחה שאני יוצא קצת מהבית. ועוד לקומונה), ענבל לא ענתה לי אז שלחתי אסמס, לקחתי כסף מהמגירה של ההורים והתחלתי במסע הלא כל כך ארוך והמאוד נוסטלגי לקומונה הישנה, לפגוש את החבר'ה. השעה, אגב, בערך 2 וחצי.
(הערה לעצמי - כדאי למשוך את עניין הבטלן הפסימיסט עוד איזה פרק, השינוי חד מדיי ומבלבל)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
