תחבורה ציבורית תמיד נורא קסמה לי. שנאתי אותה, מן הסתם, כמו שכמעט כולם שונאים אותה - אבל יש בה מפגשים שאין בשום מקום אחר. הדבר הראשון שהגעתי אליו בדרכים לקומונה, ממש כמו אז - היה הרכבת. כרגיל, הקופאית בכניסה האחורית לא נמצאת והמכונות עושות בעיות לכולם. בכללי, אנשים (או שזה רק ישראלים) מדברים ביניהם בחלל ציבורי בדרך כלל רק כשיש תקלה. הרכבת נעצרת פתאום. המכונה מפסיקה לעבוד בשעת לחץ. האוטובוס עושה רעשים לא ברורים.. כל אלה מפתחים שיחות חולין מצחיקות בין אנשים שזה עתה ראו אחד את השני בפעם הראשונה. גג שניה.
אני מאמין באמת ובתמים שקרונות רכבת הם החללים הכי עמוסי מחשבות שקיימים בעולם, או מינימום במדינה. מי שלא מדבר עם חבר, או קורא עיתון (למרות שגם לגבי קוראי העיתון יש לי ספקות) שוקע למחשבות כל כך עמוקות וכל כך רבות שאני לא מבין איך אנחנו מצליחים להישאר מרוכזים ולרדת בתחנה הנכונה כמעט תמיד. על המשפחה, על החיים. הרבה מאוד על האנשים שיושבים בטווח הראייה שלך, ואין לך אומץ, כוח או סיבה לדבר איתם. אני עליתי בתחנת נתניה, הרכבת נסעה ללוד. תפסתי את המקום שלי מול זקנה כחולת עיניים שכשהתיישבתי הרגשתי שהיא מסתכלת לי לתוך הנשמה. הסטתי מבט בהפגנתיות, רק לא להסתכל עליה בחזרה, וכשהגנבתי מבט ראיתי שגם היא העבירה עיניה מנפשי העדינה לכיוון הנוף המשתקף מהחלון. הייתי עייף כנראה, כי בפעם הבאה שפקחתי את העיניים ישב מולי גבר צעיר. תמיד כשעומד מולי גבר שאני לא מכיר והוא לא 100% אני חושב אם הוא הומו. לא שיש לי משהו נגד הומואים, כן? אבל זה תמיד מעניין מה הצד השני מרגיש כשהמבטים נפגשים. האם זו מבוכה, או האם אלה הייסורים הלא נגמרים של רצון עז למגע מיוזע שלא ימומש לעולם בגלל הפחד לחיות בעולם של סטרייטים. בערך מה שקורה לי עם בנות, רק הרבה יותר הגיוני. בכל מקרה, הגבר הנמוך והסמי-נאה שתק כל הנסיעה, וכך גם אני. בתחנה שאחר כך התיישבו מולי סטודנטיות שוות, ולידי התיישבה חיילת שווה. והאמת? לא הייתי במצברוח לצפיפות בספסל.
"באמת? דווקא כאן?" שאלתי אותה, ולא האמנתי למילים שיצאו לי מהפה. אני אף פעם לא מדבר לאנשים זרים ככה סתם ברכבת, בטח לא מאז שהפסקתי להיות בראש של לתרום למדינה ולשנות אותה דרך עבודה חברתית ובלה בלה בלה. חוסר הביטחון שלי והפחד שלי מעלבון תמיד עצרו אותי בזמן. אז היום לא.
היא הייתה קצת בשוק, מן הסתם. "מה אתה רוצה? שאני אלך?" היא שאלה ברצינות. ואני כבר הרגשתי את רפלקס הפלירטוט מותח לי את השפתיים לחיוך צ'ארמרי ומחמם את הגרון לאיזשהו גיבוב מילים שבתקווה יוביל לחוויה קצרה בשירותים של רכבת. וכן, הפעם אני מתכוון לזה בשיא הגסות.
"חס וחלילה.. דווקא נחמד שמישהי יותר בגילי ופחות מפחידה מהזקנה שישבה פה קודם תהיה כאן." אני חושב שיש לי מזל גדול שאני יפה, כי במשפטי פתיחה אני גרוע. או זה, או שהיה לה חוש הומור ממש רציני, כי היא חייכה. "אז, את מהמדברות ברכבת או שעכשיו שותקים?"
השיחה לא הייתה מעניינת כל כך, כן? אבל למזלי היו עוד 20 דקות נסיעה כשהיא הלכה ברמיזה לשירותים ואני נכנסתי אחריה. תאמינו או לא, זה הרבה יותר מצחיק בנסיעה. והבעיה הרפואית שלי לא הציקה לי הפעם, אז הייתי בראש שקט ובגוף שמח. אגב, אני לא מהבוגדים הסדרתיים. אין לי מושג מאיפה נפל עליי בכלל הסקס המזדמן הזה. פאק איט, יש לי חברה, אני לא מתחיל עם בנות אף פעם, מה לעזאזל קורה פה?! את המחשבות קטע רגע השיא של אחת האורגזמות הכי טובות שהיו לי, ואני יחסית ממעיט בפרטים בגלל הקוראים הצעירים, אבל היה טירוף. "תחנה הבאה - לוד"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
