לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Politically Honest.


אהבה חופשית.

Avatarכינוי: 

בן: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2012

מה שבאמת צריך לזכור.


מיומנה של דוניה רוזן, אז בת 12.

 

"רוצה אני שתקימו יד לנו,

מצבה שתגיע עד השמים,

ציון שיראה אותו העולם כולו,

פסל- לא משיש, ולא מאבן,

אלא ממעשים טובים.

כי אני מאמינה באמונה שלמה,

שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם, ולילדכם, עתיד טוב יותר."

 

שלום, קוראים לי דר ואני שונא את איך שאני זוכר את השואה. זה פאתטי להגיד את זה אפילו, "זוכר את השואה". אדם שנולד אחרי 1946 לא צריך לזכור את השואה. ובכל זאת, ילדים מטפסים אחד על השני כדי להיאבק למעט האוויר בחריץ יציאת הגז בתא הגזים, אנשים רזים כל כך שהם נראים כמו גירסא אירופאית לפליטי דרפור, מחלות, המחראות באושוויץ, שנאה עיוורת לגרמנים, ערימות של גופות ברחובות - עדיין רודפים אותי ב60 השניות שבהן רעם הצופרים מצליח לעצור את הזמן במדינת ישראל כולה, אולי חוץ מהכפרים הערביים שאני בטוח שגם בראשם עוברת איזו מחשבה בנושא.

 

אני שונא את הרעיון של מחשבה שלילית. של אבל. אבל אני מקרה מוגזם, כי גם התמונות של סבא שלי זכרונו לברכה מעוררות בי צמרמורת של תיעוב - ותאמינו לי, היה לי את הסבא הכי טוב בעולם - לכל הדרך בה בני אדם מתאבלים על יקיריהם. כתהליך של פרידה זה מובן. אבל הנצחה זה כבר פרויקט שאני רואה לעיתים כל כך קרובות שואב לאנשים את החיים במקום לתת להם כלים להתמודד איתם. 

 

הייתי בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה (ואגב, חשוב לי לא לקרוא לזה יום השואה. זה לא יום של/לכבוד השואה, זה יום של זיכרון, ולגבורה יש חלק חשוב בזיכרון הזה) בבית הספר הרצוג, שבו הקטע מיומנה של דוניה רוזן נעלם בין תיאורי המוות המחליאים ושירי הזיכרון העצובים. מערכת החינוך, ובני נוער ברחבי ישראל - תתעוררו. 

 

מרטין בובר, פילוסוף יהודי אוסטרי, שצונזר על ידי הנאצים והגיע לישראל.

"נוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות .  המזדמן לה וחוזר ומזדמן – מחדש וזו מאבדת אותו וחוזרת ומאבדת." 

אם נשלב את שני הציטוטים העצומים האלה נגיע למסקנה אחת - בטקסים כמו יום השואה לא צריך לגרום לילדים לדמיין את השואה. צריך לגרום להם לדמיין איך אפשר לבנות מקום טוב יותר - מדינה טובה יותר, עולם טוב יותר - ואיך הם יכולים להשתתף בזה. איך האלימות, הגזענות והשנאה ששוררת ברחובות ישראל, הדקירות במועדונים, השחיתות הפוליטית ואפילו המכות בהפסקה - הם הטפילים שמוצצים כל טיפת הזדמנות לאושר הנצחי. אני, שנמצא עכשיו בשיאה של שנת שירות עמוסה במגע ישיר עם נוער, עם ליווי צמוד, עם חינוך טהור ומזוקק, ממש מקווה שאני בדרך הנכונה לקדם את זה.

 

ורק דבר אחרון על הימים האלה. זה אולי לא מתפקידה של ישראל, כמדינה קטנה בגודלה ששקועה עד המצח בבעיות של עצמה (על אף שזה תירוץ שכל מדינה מודרנית יכולה לאמץ) - אבל המצב בכל כך הרבה מדינות באפריקה נורא ממש כמו המצב ששרר בגטאות ובמחנות, וכן, גם זה בגלל אנשים ששונאים אנשים. שרוצים לצבור כוח, או למחוק שבט. ציטוט אחרון, והפעם עם הלחן. חפשו את המילים.

 

http://www.youtube.com/watch?v=K7jmPHPX0ao

 

קצת מילים שאני ממש מקווה שגורמים לכם לחשוב. תציפו את העולם הזה במעשים טובים, ויותר מכך - חנכו את הדור הבא שיעשה זאת.

ד"ש בבית, ושבוע של זיכרון שיוביל רק למקומות טובים.

נכתב על ידי , 21/4/2012 23:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



47,340
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGemini II אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Gemini II ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)