ערב יום העצמאות. כמעט כל החיילים בבית. כל החבר'ה מהשכבה, אלה שהיו פעם חברים טובים שלי, וכל החבר'ה שסתם מכירים אותי מכל השכבות מעל ומתחת. כולם כאן, כולם זמינים. אני יושב בבית ונרקב מול מסך בהרגשה שאף אחד לא מחפש אותי, ודוגרי? גם אני לא ממש מחפש מישהו.
שלושה חברים קרובים. שתיים-שלוש ידידות שאני באמת מצליח לשמור איתן על קשר... זה הכל. וחברה, כמובן, אבל יש לי את הקטע האיום הזה שמערכות יחסים לא מונעות ממני בדידות, ואפילו דוחקות אותי להכיר בה. זה מהימים האלה שגלגלי השיניים במוח חורקים במאמץ כל פעם שמתגבש רעיון או עולה מחשבה שאינה שיממון מוחלט של יאוש או שיעמום. זה אפילו לא דיכאון. זה המקביל הנפשי-ריגשי לעיוורון צבעים, לכהות חושים. וחבל שזה ככה, כי אני באמת אוהב אנשים, וחלק מהאנשים באמת אוהבים אותי.
משחקי מחשב זה הכי גרוע. זה מגביר את התיעוב העצמי שלי מאות מונים, אבל שורף זמן כמו ששום דבר אחר לא עושה. חוץ מאקט מיני, אבל היתרון הגדול של משחקי מחשב הוא שרגשות האשם הם חד צדדיים, והמחשב לא בא אליך בטענות אחר כך או שלא נעים לך ממנו. מעגל התיעוב העצמי וחוסר הרצון לתקשורת מתגבר וגדל לכדי כדור שלג שמתגלגל לאט ובשיעמום על קרקע אפורה ומישורית כמעט לגמרי, אוסף פתיתים שמפוזרים פה ושם עד שיעצור ויתפרק מחוסר מומנטום וייצוב מחדש של הטמפרטורה שבחוץ.
אתמול רציתי לכתוב על תקווה. רציתי לכתוב שיר שיהיה שיר של תקווה ושל אושר, של אופטימיות, שאנשים ינגנו כשהם יושבים עם חברים שלהם עם גיטרה ביד אחרי טקסים עצובים. שתי דקות של מוזיקה ומלל אופטימי על שתי דקות צפירה. כנראה שהיום זה לא יקרה.
יאללה, גיטרה ביד אחת, פק"ל ביד שנייה ומפתחות לאוטו בין האצבעות של אחת מהן. עפתי מהמסכים המחליאים האלה, לפגוש לפחות חבר אחד, והלוואי ויצא בסוף שיהיה כיף ונאמץ בדרך אנשים שווה לאמץ.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
