תקראו. ואז תמליצו לדף הראשי. באמת, כדאי לכם - מבטיח שזה יהיה מעניין, שהכתיבה תהיה זורמת ועוקצנית, ושזה מאוד יעזור לי להתמודד עם קופסאת הפלדה המשוריינת והקוצנית שנסגרת ומהתדקת סביבי באיטיות אכזרית.
אתם אנשים רגילים. רובכם, לפחות, יכולים להסתכל עכשיו שעה קדימה או אחורה ולדעת מה היה שם - למעשה אתם יכולים להסתכל אפילו כמה ימים קדימה ולצפות מה בערך יקרה, ואיך תרגישו. וגם אם אתם, הרגילים, לא תהיו סגורים על זה במאת האחוזים, אתם תצליחו להתמודד עם זה בלי להתפרק, ויש לכם מגוון אופציות להקלה בכאב הראש. אתם תתכננו דברים, תקבעו עם חברים, תסדרו את השיגרה שלכם מחדש, או סתם תסתלבטו על הספה בחוסר מעש ותבהו בטלוויזיה (סדרות של HBO, נכון?) תוך השמנה קלאסית מנחת.
וואלה, עכשיו קלטתי את הזלזול, תסלחו לי. אתם בטח אנשים ממש מיוחדים, ויש לכם המון מחשבות שונות ומשונות, וכשאתם לא בטוחים לגבי העתיד אתם לחוצים, וכשאתם משמינים מנחת אתם לפעמים עושים את זה מול המחשב ולא רק מול הטלוויזיה. אני גם מרגיש את הצורך הזה להחמיא לכם כדי שתישארו לקרוא עד הסוף ולא תחשבו שאני יומרני ומתנשא, כדי שתתעניינו. ואני מצטער שאני כותב ברבים, הייתי כותב לך אישית (כי קריאת בלוג זה לא דבר שנהוג לעשות בקבוצות. ובמחשבה מעמיקה זה ברמת הסטייה לעשות את זה בקבוצות) אבל אני לא יודע את המין שלך, והשפה העברית - ממש כמו המצב הנפשי שלי - מגבילה מאוד כשמגיעים לשאלת היחס למקרה ספציפי.
ועכשיו לפאנץ' - לסיבה שבגללה אני מבקש את החשיפה - אני צריך עזרה. אבא שלי העז לזרוק "פסיכיאטרית", אבל אני לא בטוח שהוא צודק. גם לא כל כך בא לי שהצבא ישמע על זה, והשמועות הן שה"אח הגדול" (המושג הספרותי-תרבותי, לא הגדלטוריאליטי של ערוץ 2) נמצא גם באינטרנט ויכול לקרוא את המילים האלו ממש ולדווח. אבל הפחד של להשאיר את זה בפנים, ושזה יקרע אותי לאט לאט כמו שזה קורע בחודשים האחרונים, מדאיג יותר. אני מורח את זה ממש הרבה, אני יודע, זו ההקדמה הכי ארוכה לגילוי נפש שהייתה לכם כבר הרבה זמן. וכבר כתבתי פעם מילים ממש כאלו במסגרת ממש דומה כמה חודשים אחורה, אבל כל פעם זה נהיה קשה יותר, בלתי נסבל, בלתי ניתן להסבר או לטיפול.
אני מרגיש לפעמים שהעולם נכבה. שכל מה שנשאר ממנו זה טווח של כמה שניות של ייסורים, בכי, קשיי נשימה, חולשה פיזית, חרדה קיומית ובאופן כללי - תוהו ובוהו מנוכר ואפל. כמו ה"לא כלום" הזה שמעכל לאט לאט את העולם בסיפור שלא נגמר, ואני ממש מקווה שמי שקורא את זה מספיק מבוגר בשביל לדעת על מה אני מדבר. כמו קלאסטרופוביה שנמתחת על פני הזמן והחלל - פחד לא ממקומות סגורים, אלא מחוסר מעש ומחופש. גם כשיש מלא מה לעשות, גם כשהלחץ דופק על החלון ועוד שנייה מנפץ אותו.
כשדיברתי על זה עם אמא ואבא והם אמרו "פסיכיאטר" הרגשתי שאני מאכזב אותם בטירוף, על אף שהם ממש התאמצו לא להראות את זה. מרגיש דפקט רציני. אף פעם לא הייתי ילד נורמאלי, בראייה לאחור, אבל זה אף פעם לא הפריע לי כמו בשנה האחרונה.
מה יהיה כשאני אתגייס? איך אני אצליח לשמור על זוגיות? למה מין עושה לי כל כך טוב וכל כך רע בו זמנית? מה אני אמור לעשות עם עצמי?
ולמה, לעזאזל, אני שואל אתכם את זה?
יש בי אפס אמונה שזה יגיע למומלצים, הייתי צריך לכתוב מדריך "איך ללכת אחורה ב10 צעדים" או הבעת עמדה נוקבת על נושא פוליטי בוער. אל תתיחסו למניפולציה הרגשית בהתחלה שבה אני אומר שאם זה יגיע למומלצים זה יעזור לי, כי אני לא כאן כדי לעשות ריגשי, תעשו מה שבא לכם. וזה גם לא באמת יעזור לי, אני לא מגיע לאינטרנט כל כך הרבה. ואני יודע שזה לא משתמע מהפוסט, אבל אני בן אדם אופטימי יחסית. מחייך הרבה, בדרך כלל מצליח במה שהוא עושה. בא בגישה חיובית. והינה עוד התקף עבר.
אבל בחיי שהיה נורא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
