בטח יש פה איזה אלף כאלה, סיפורי יום ראשון. כשהחיים הרציפים, היפים והרגועים שבהם הבעיות הן "הבריכה תהיה שלי רק בעוד שעתיים ולא עכשיו כמו שתכננתי" או "אני ישן עם חברה שלי רק 2 מתוך 4 לילות" נקטעים ומתמזגים לתוך שיגרת גרעין עודד של תמיכה בבני נוער, של בניית תכנים, ושל אפס מעשה בדוגרי כי זה החופש הגדול ומי-בכלל-צריך-אותך.
לחיות בקומונה, לעשות לעצמך את הכביסה והכלים והנקיונות ולסדר את החדר וכל שאר הדברים שמעידים על עצמאות. זאת תחושה אחרת, אני מודה, אני אוהב אותה יותר. היא מאתגרת, היא לא נותנת לך לנוח אם לא מגיע לך, ומנוחה שאין לה סיבה גוררת אותי לדיכאון התהומי שאני כל כך מנסה לברוח ממנו בכל סופ"ש אפשרי. עוד חברים, עוד נסיעות, עוד לישון, רק לא לשבת כמה שעות בלי כלום לעשות ובלי כלום מתוכנן.
היום אני אגיע למושב, ומה לעזאזל אני אעשה? רק אחשוב על העתיד. אסדר לעצמי את הלו"ז, אולי אסנג'ר חניך או שניים לארוחות צהריים וערב. ניראלי נארגן טורניריי פלייסטיישן או משהו. שלפחות יהיה לי מה לעשות בימים כאלה. אני מקווה שאת החיים הבוגרים שלי, או לפחות את השלט שלפני צה"ל האמיתי, אני אצליח לסדר בצורה שאני אהיה מרוצה ממנה. הרבה עבודה עצמית, ולא הרבה שיעמום ובהייה. הרבה אהבה והבנה ומעט בדידות ותסכול. חופש אמיתי ורעל בעיניים.
השירים יצאו ממש טובים, חבל שאף אחד כאן לא שם זין על זה!
בתודה, ובברכת שבוע טוב וחזרה לשגרה נעימה לכולם (חוץ מכל הילדודס הארורים שב"חופש הגדול" שלהם), דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
