חוזר הביתה וכל מה שיש לי מול העיניים זה מה שאני שונא. טלוויזיה מנוונת, תרבות אלכוהול נוחה. כל הפייסבוק מפוצץ בילדים בכיתה י' עם בירה ביד, או חבר'ה בני 19 שחוגגים עם החברים שלהם ועם עוד כמה ליטרים של כימיקלים שכבר נראה כאילו אי אפשר להנות בלעדיהם. אנשים שמתלהבים מזה שכתבו להם על הוול. תמונות של התחרות השטחית של העולם הזה במי יותר יפה, מי יותר שיכור, מי יותר מיני. מי "נהנה" יותר, במחיר הפשוט של הרס הגוף והנפש.
יצרנות, יצירתיות, תחושת סיפוק - הכל מילים גסות.
עוד מחשבה - אופנה זו אחת התעשיות הכי הרסניות לאדם. בזבוז משאבים מטורף על דבר שעושה יותר רע מטוב. מייצרת אנורקטיות ובולמיות, גורמת לאנשים להרגיש רע עם עצמם, שורפת כסף וזמן לאנשים שאין להם לא את זה ולא את זה. נותנת סיפוק רגעי במחיר כבד. כמו הכל כאן.
וגם אני, כשאני חוזר הביתה, במקום לשבת לכתוב שיר או לעשות שכיבות שמיכה, ללמוד לנגן משהו חדש או לדבר עם בן אדם חי ונושם פנים אל פנים, יושב לראות טלוויזיה ושורף תאי מוח בקצב מסחרר. מקווה שבשל"ת אצליח לעשות את השינוי, להתוות את הקווים החדשים של החיים שלי מתוך בחירה ולא מתוך השפעות חיצוניות לא מושכלות של חברה חולה.
העולם הזה חייב להשתנות, ואני חייב לשנות אותו.
אני חייב להשתנות.
(או להשתנה? המילה איבדה את המשמעות בשלב מסוים.)
נ.ב. - זה לא שהחדשות שרצות לי בוול יותר טובות. עוד סיפור גבורה אישי של בן אדם מהרחוב, עוד פשע ורשע בעולם. שום חדשות על מישהו שמוביל שינוי חיובי בכל החרא העצום הזה שאנחנו שוחים בו יום יום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
