Politically Honest.

כשאתה קם בבוקר בבית מודרני המרחק בין המיטה, לכיור (ולמקלחת למביני דבר), למטבח ולדלת היציאה מסתכם בסך הכל במקרה הטוב בכ15 מ' הלוך וחזור. בוקר בבסיס צבאי כולל הליכות רציניות הרבה יותר, סדר מאוד קבוע לדברים ותחושת שותפות מקסימה. אני מצטער לבשר לכם את זה, גבירותי ורבותי, אבל אני מעדיף בוקר צבאי על בוקר אזרחי. אני חושב שאפשר להשיג את האפקט הזה גם בדרכים אחרות - אפילו חדר אוכל בקיבוץ נותן תחושה קרובה לכך. אבל כשאני מבלה את כל הבוקר שלי לבד, או עם מישהו אחד לכל היותר - ובוודאי כזה שלא ממשיך איתך לשארית היום, אתה מאבד הרבה מהתנופה, הרבה מהמיקוד. בבקרים אזרחיים אף פעם לא הייתי חושב לעשות כושר לפני הארוחה, כל הגוף שלי עדיין היה רדום. בצבא הוא כבר היה חם אחרי ההליכות הקצרות הנ"ל. 

סתם מחשבות של בוקר. אני הולך לעשות קצת כושר ואז לאכול. 

דר, מתנוון בבית, ומקווה לצאת מכאן בקרוב. (היה כיף כל עוד זה נמשך, לא?)