כמו סם משתק לנפש החופשית. ספה. טלוויזיה. עלילות רצות מול העיניים בלי שום מאמץ, בכלל. מוגן ממזג האוויר על כל גווניו, פגיע רק למזג-רוחי. המקרר המלא כל טוב, המיקרוגל שגורם לכל ארוחה כמעט להיות ריאלית במרחק של כמה דקות. אסלה, מקלחת עם מים חמים. אפשר לחיות במרווח הזה, ובמקרה הרע להגיע לחנות - כמעט כל החיים. כמה שזה נורא. הרגשה מכווצת, סוגרת - גורמת לעולם הגדול להיראות חסר תועלת. בני אדם באים ונכנסים רק אם הם רלוונטיים לחיי או לחייהם של בני הבית. אין מפגשים מקריים, למעט פורצים וטועים. אין סיבה ללכת יותר מכמה מאות מטרים.
פלאפון מחובר למטען שמחובר לשקע שמחובר לקאבל שמחובר לתחנת כוח דרך תחנות קטנות בדרך. הפלאפון, המטען והשקע הם שלי, ליידי, תמיד. לכל השאר? דואג מישהו אחר. זו תקלה אם לא. אז נכון שאני משלם על זה, אבל כסף הוא פונקציה מאוד קרה ואדישה. אין פה לבקש, אין פה לחפש, אין פה למצוא. אין פה גם כל כך לתת. אריזות פלסטיק. פחים. בגדים מלוכלכים. לא נורא, יש מכונת כביסה, יש איפה לתלות אותה, בתוך כמה שעות הכל מתחיל מחדש, אין פה גבול. רק הכסף.
לבד. אין לאן ללכת. אף אחד לא קרוב מספיק. אף דרך לחצות מרחקים לא נגישה מספיק. אף אחד לא עוצר טרמפים באזור הזה. אני נראה איך שאני רוצה להיראות, ככה שנסיעה על חשבון המדינה לא באה בחשבון. אל תזכירו לי כסף. בבקשה.
יש משימות לעשות, אבל כל כך קל לא לעשות אותן. הכל כאן מרגיש בלתי-תלוי, הכל יתקיים גם אם אכשל בכל. קשה כל כך לחבר בין העולם הזה לעולם שנמצא בתל-ערד ובקרוב בביסלמ"ח, העולם התחרותי והטובעני והדורש שבו כל פעולה כמעט דורשת מאמץ, חדות, או לפחות עמידה בלו"ז מסויים. כמות הציוד שלך עלי אדמות מוגבלת ב4 תיקים, שניים מהם מושאלים מהמדינה ויחזרו אליה בבוא העת. המקום בו אני נמצא יוצר את המציאות שלי. אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהב להסתובב ולא להישאר סטטי, המצב הזה עוזר לי להתנתק מהסביבה ולשלוט בעצמי בקווים המנחים לאיך שאני תופס את העולם ואת המקום שלי בו.
====
ובינתיים תקוע בבית, מנסה לשכנע את עצמי לעשות משהו מועיל. או לפחות לצאת מכאן.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
