(על הרים ונחלים - החלק האחרון)
הלוואי והייתה לי מקלדת מיניאטורית ואוטומאטית במוח, שהייתה יכולה ברגעי האמת לפעול לפתע ולתעד בכתב מוחי את המחשבות והחוויות שעוברות מול העיניים. זה היה סוף שבוע משוגע. בשוש כל כך קצר הספקתי לחצות את המדינה הלוך וחזור, להפוך בכמה דקות טיול שטח בדרום לצימר ברמת הגולן, לשבת במקום שבו מעיין חם פוגש את הפשרת השלגים, לקחת טרמפיסטים ליעדם המדוייק, לקפוץ מהגבול הסורי לזה הלבנוני. ובקרוב בחזרה לעזתי.
היא זכאית למילים אותן אני לא זכאי להעלות על דל שפתיי. משהו בגוף שלה, בקול שלה, בבחירת המילים שלה גורם לי לבחור בה כל פעם מחדש. וזה קשה, שלא תטעו לרגע. ברגע שהנחתי את רגלי בחדר האוכל של הקיבוץ נזכרתי בצורה חזקה וברורה איך המקום הזה הפיל אותי בפעם שעברה ממרומי אהבתי לערפל השחור, הסמיך והמתוק של האהבה החופשית. המבטים של בנות הקיבוץ, כמות המקומות הנסתרים והנפלאים שבמרחק הליכה, הקור הזה שרק דוחק בך להתחמם בכל צורה שתמצא לנכון. היעדר הניכור, היכולת להסתכל לכל אחד בעיניים, לחייך ולהגיד בוקר טוב גם אם אתה לא מכיר אותו כלל וגם אם אין בכוונתך להתחיל איתה. ובדיוק בגלל זה הכל כל כך מעניין. מתחת לפני השטח, כמו המאגמה שעיצבה את המקום הזה אלפי שנים אחורה. המעיינות החצובים באבני הבזלת, הגייזרים שבעמק - קרוב כל כך במרחק אווירי ורחוק כל כך כשמחשבים את הפרשי הגובה.
* גו-פרו - מצלמת אקסטרים. מחברים אל הגוף ומצלמים תוך כדי הצניחה החופשית, הגלישה בסנואובורד או רכיבת המדרון - הנצחת האנדרנלין האוטומטית.
====
לפני שבוע בדיוק.
השבת שלי התחילה ביום רביעי בבוקר. אחרי יומיים שבהם היינו בטוחים שריימונד, צנחן שזכה לבלות בביתו כ-4 ימים יותר משאר החבר'ה בעקבות נסיבות רפואיות יהיה זה שיתנדב לסגור שבת, גילינו שהכיתה שלו סוגרת שבת ממילא וצריך מתנדב נוסף. אני מתנדב ראשון. ככה חינכו אותי, ככה אני מאמין שכל אחד צריך לפעול. אם כל מי שהיה מסוגל להתנדב היה מתנדב - היה אפשר לעשות את זה בצורה הוגנת ובוגרת. בסופו של דבר, כעבור מס' דקות - אני גם המתנדב היחיד.
לקח לי זמן לעכל את מה שעשיתי. קטרינה מחכה לי על קו ירושלים-אשדוד, אמא שלי, אם-אימי אותה לא ראיתי כבר זמן רב ואני שמחה מאוד מרכזית (ובודדת, עצוב לציין) בחייה ועל החברים שנמצאים בבית בתזמון מיוחד. כל אלה לא הצליחו להפיל את רוחי - אני גאה להגיד שלא קשה לי לסגור שבתות. כל עוד אני חושב וחווה את העולם הזה שום זמן הוא לא מבוזבז, שום חוויה היא לא מיותרת, בוודאי לא חוויות כמו סוף שבוע ארוך ורגוע לנופי מדבר מטורפים כשאני מוקף בחבר'ה שחינוך הוא חייהם. תקופה כזאת בתוך קורס אינטנסיבי כמו קורס מ"כים היא בגדר מתנה, גם אם היא באה על חשבון שוש קצר ממילא.
אני המתנדב היחיד. לא רק מהמחלקה - אלא מהפלוגה. השניים הנוספים שאיתי סוגרים שבת איש איש מסיבותיו - מחמוד הבדואי שעישן לא בפינת עישון ודניאל הגולנצ'יק הרוסי שאיחר למקוצרת שלו. מי ברווח, ומי בהפסד.
רק הגעתי ואני מבסוט. הנופים אכן משגעים, האנשים אכן על הכיפאק והאווירה מעולה. הלו"ז הכללי - 4 שעות שמירה בישיבה, 4 שעות חופשיות לגמרי, ובין 4 ל8 שעות חופשיות בכוננות הקפצה. חי"רניקים מסוגלים להרוג בשביל תנאים כאלה, והגוף שלי שנשחק משבוע ניווטים ארוך וקשה הוכיר תודה. גם שחיקה נפשית חסכתי לעצמי - בחור שיצא בתחילת הקורס חזר לכמה ימים כדי לעשות שיחות יציאה אחרונות. ישן איתי בחדר, ולא סבלנו אחד את השני מכל הלב. אני בן אדם שמאמין באתגרים, ועוד יותר מאמין באהבת חינם, אבל בכל זאת שמחתי שאני זוכה לתפוס ממנו מרחק בפעם השנייה.
המקום מפוצץ בדמויות ששוות כל אחת מהן סיפור שלם. חמ"ליסטית תורנית חופרת ומצחיקה, בחור אתיופי שנזרק מ4 טירונויות ובילה בכלא הצבאי אחרי מסגרות משמעתיות קשות ועדיין אומר שהוא רוצה הזדמנות להיות לוחם ושזה הדבר הכי יפה בעיניו בצה"ל, ובינתיים מעביר את הזמן בלשים מוזיקה מצויינת בזמן שאתה שומר ולחלוק איתך מעולמו. בני גרעין מכל הסוגים והמינים - חנונים, בחורות אבודות, לסביות וסטלניות, גברים שמנסים בכל כוחם לשמור על ראש למעלה בתפקיד לא קרבי, ואיתם אני - האחוז המבסוט. לכל אלה מצטרפת האקסית המיתולוגית שלי בכבודה ובעצמה, במשרד שברשותה האישית ועם מעמד שמאפשר לה לעשות פחות או יותר מה שבא לה. נצחון האדם על עצמו.
6 בבוקר מד"ס הרים. איזה נוף, איזה אוויר, אילו מסלולים. שרירי הרגליים המחוזקים שלי מצילים אותי מנפילות ונקעים, אני ממש מסוגל להרגיש את רגעי ה"כמעט" כשהרגל מתיישרת ברגל האחרון לפני פציעה. את המתיחות ותרגילי הכוח אני זוכה לעשות בקבר בן גוריון בין יעלים וצוקים. נפילות קטנות של ריק ובדידות והרגשת בזבוז זמן תוקפות לפעמים, אבל נעלמות עם הרוח הנעימה שלא מפסיקה לנשוב לרגע. רגע קטן של הליכה למקלחת וההרגשה שמישהו, או מישהי עוקבים אחריך. הבסיס כבר ריק לגמרי מחיילים, רק הסגל נשאר, ובנות גרעין - תסלחו לי, רוב בנות הגרעין - הן בדיוק מה שמספרים עליהן.
נופים מטורפים ובחורות יפות.
נופים יפים ובחורות מטורפות.
עין שעוברת מעקב לחוד
מפשילים שרוולים מורידים כפפות
אהבה חופשית. קשה כהשקפת העולם שלך ודרך חייך לא אחת הן, כך שההזדמנויות להן אתה עורג מתפספסות מתוך בחירה בהתחייבות. אלה הרגעים היחידים בהם אני כועס עלייך. עליכן. איך אתן מצליחות להיות כל הטוב וכל הרע, האור והחושך, השדה תחת כיפת השמיים והכלא על מנעוליו וסורגיו. זה לא שהן טובות ממך. לא הנערה המתבגרת האבודה, שרוצה לשיר אך מודעת ליכולותיה הקלושות, בשלה במובנים מסויימים אך ללא ספק חדשה בתחום. לא האבט"שניקית שהכימיה איתה מצליחה לזרום למרות שלא הצלחנו להסכים אפילו על איכותו של סופר, מוזיקאי או במאי אחד. הן לא מגיעות לקרסולייך, לפחות לא ברושם הראשוני. אני טוען שאת טובה מכולן, שתצליחי לשמור על מקומך בליבי ההפכפך, אבל בגללך כנראה שלעולם לא נדע.
הלוואי והיית יכולה לראות את השטח כאן. עשוי כפלי קרקע, תתי ערוצים החוצבים זרועות תמנוניות בהרים ומתנקזים לנחלים האימתניים שבמרכז. אלף פינות נסתרות, ואבנים וצל ושמש.
====
סיפור הבריאה בהרחבה.
כולם יודעים שבראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, וביום השני הפריד בין המים לשמים - אך סיפורו של היום השלישי, בו נחשפה האדמה, לא פשוט כמו שאתם מכירים אותו, על אף היותו פעמיים כי טוב.
בתוך התוהו-ובוהו שבבריאת העולם, לפני שהסתובבו כאן חיות ובני אדם
שררו כאן בלבול בלי מחשבה ומלחמה בלי חיילים - סיפורם של ההרים והנחלים
כל הר חזק, יציב וגדול - חשב שמגיע לו תמיד הכל
רבו ביניהם ההרים על שטחם - מי נגמר פה, ומי מתחיל שם
האם זו שלוחה או צלעו של אחד - או הר חדש שונה ומיוחד
והשטח באמצע - למי הוא שייך? ואב רב עם בן ואח רב עם אח
ודווקא הנחלים - שקטים ורגועים, סבלו מבלבול ברוב הרגעים
לא הצליחו לקבוע צפון ודרום - ואף אחד לא הבין לאן לזרום
נפגשים זה עם זה, מתחברים ביניהם, והגיא פה שלי או אולי שלהם?
הלכו ההרים אל בורא העולם ואמרו - נמאס כבר לריב עם כולם!
הלכו הנחלים וביקשו מבוראם - הגד נא מאיפה לזרום, ולאן!
חשב האדון היושב במרומים, ראה שבניו מרגישים מרומים
עזרו נא אתם האחד לשני! ונחל והר חשבו יחד, "אני?"
כן, הוא אמר, כל אחד ואחד - יעזור לארגן פה עולם מאוחד
בין שני כל הרים יפריד נחל גדול, כשירצו הם לדעת - ידעו מי לשאול
וכל הר ינחה את הנחל תחתיו - מה יש לפני ומה אחריו.
ומאז, בעולם - ובמיוחד במדבר, שם השטח חשוף ולראות זאת אפשר,
בין כל הר להר יש נחל רחב, שזורם לכיוון שאומרים לו הריו,
ובין שני נחלים, אם עשו לו מקום - יש רכס מפריד בין תהום לתהום
והם שני היחידים בכל העולם - ששומרים על סדרם, לא עושים בלאגן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
