יום שלישי, ה7 במרץ, 5 ימים לשחרור.
======
היום הזה התחיל בטרמפ הטוב ביותר שקיבלתי בצבא. נגד המרפאה האגדי שלנו לקח אותי (עם נהג וחייל נוסף) עד באר שבע בנסיעה של צחוק, נוסטלגיה ותובנות. על אף אי הסכמה פוליטית - היינו חברים טובים ודמויות משמעותיות לחיוב אחד בשירות של השני, כאנשים יחסית צעירים שנשארו בבא"ח נח"ל קצת יותר משרצו בשנתיים האחרונות. כל זה קרה אחרי שערב לפני זה החלו מגעים להסכם שלום עם הבחורה שזכיתי לאהוב בשנה החולפת - מה שהשאיר אותי עם חיוך עדין ואמיתי מרוח על הפרצוף.
היום המשיך בתל אביב.
הגעתי לעיר ללא הפסקה על כנפי רכבת ישראל. השינה בנסיעה כרגיל הייתה תענוג, ולמיטב זכרוני רוויית חלומות. הגעתי מוקדם מאוד לרכבת ההגנה, פשטתי את מדי הא' שלי - ככל הנראה בפעם האחרונה בחיים - עליתי על ג'ינס וטי שירט והלכתי בעקבות השלטים לשירות ההסעות החינמי לתחנת השלום. השומרים בכניסה לא ידעו להכווין טוב כל כך, והמאבטחים לאורך הדרך היו אדישים מאוד גם כשממש עמדתי ליד האוטובוס ושאלתי אותם אם אפשר לעלות. אחרי אישור מהנהג התיישבתי באוטובוס ריק, שהתמלא בדקות ספורות ונסענו לתל אביב השלום.
מגדלי עזריאלי - אחרי שלא ראית אותם הרבה זמן אתה שם לב לייחוד שלהם. זה מגניב הצורות האלה, כן, גם ב2017 וגם אחרי שבילית באזור חלק לא מבוטל מהילדות שלך. הגעתי שעתיים מוקדם מדיי ורציתי להעביר אותן בגג. גיליתי שהגג היה סגור אז פשוט ישבתי שם, בקומה העליונה, נהנה מהשמש ושומע מוזיקה - עד שטלפון הפריע לי. עוד חברה הציעה לי לבוא להתראיין - גם היא יושבת ממש באותו האזור. היה לי זמן, ומטרת כל היום הזה הייתה לשמוע הצעות - אז קפצתי על המציאה.
הפגישה הזו התחילה רצף של 4 מפגשים בחברות שונות, 3 חברות השמה וחברה פרטית אחת. בראשונה לא הרגשתי בנוח, ולא בגלל הראשוניות שלה - משהו שם היה מסריח. מרחו אותי חצי שעה למרות שהבהרתי להם שקבעתי עוד פגישות ואני צריך לסיים בזמן. הבחור שפגשתי "מכר" לי את העבודה - כשאתה מגיע למקום של אנשי מכירות זה אולי ברור מאליו, אבל אחרי שהסברתי לו מה אני רוצה וחושב הוא המשיך לדחוף לי את מה שאני לא מעוניין בו. ביקשתי חוקי - והוא אמר שהעבודה היא ברובה לא חוקית ודיבר איתי על זה ש"לאף אחד לא אכפת" וש"לאמריקאים אכפת רק מכסף וזה מכניס להם המון כסף". לא האמנתי בו, המראה הצעיר והכריזמה המזויפת שלו לא השפיעו עליי. אמרתי להם תודה אחרי שהם בזבזו לי את הזמן והודעתי לחברה השנייה שאני מאחר ב10 דקות.
בזמן הניווטים בתל אביב ראיתי את הבורות. תהומות שלמים נפתחו בלב העיר, חוסמים רחובות ודרכים, גורמים לכאוס תחבורתי, יושבים שם ומחכים שהמכונות החופרות יצאו ויכנסו בין קירותיהם או שיבנו בהם תחנות חדשות לרכבת התת-קרקעית שהייתה צריכה להיבנות שם כבר לפני 30 שנים.
קו העלילה: מפלצות יוצאות מהבורות האלה ורוצחות אנשים. לא, יותר טוב.
משהו הורג את כל הפועלים הסינים במכונות החופרות, בהתחלה חושבים שזו תאונה אבל מהר מאוד מבינים שזה מכוון, חושבים על טרור ואז מגלים סממנים דתיים יהודים מובהקים. יש חשד שזו קבוצה חרדית קיצונית שמחאה גם נגד כמויות הגויים שהפרוייקט הביא לארץ ועל העבודה בשבתות והחוקרים נכנסים לרחובות הכי חשוכים של בני ברק לנסות ולמצוא מי מושך בחוטים. השורדת היחידה שמדברת אנגלית היא מנהלת עבודה (לבחורות אסור להיכנס לפירים - זה מביא מזל רע) וכשהיא מתאוששת מהטראומה היא ממלמלת שראתה יצור לא אנושי שרצח אותם. החוקרים מגיעים בסוף לרב מקובל ומבינים שהוא זימן מלאך חבלה ואיבד עליו שליטה. צריך לשכנע את אנשי תל אביב לבצע טקס דתי כדי למנוע ממלאך החבלה להרוג את כולם - וזו תהיה המשימה הקשה ביותר שתעמוד בדרכם של הגיבורים.
המקום השני כבר היה יותר מעורר אמון. גם שם יבשו אותי בחוץ, ישב לידי בחור פחות או יותר בגילי שכנראה התראיין גם (הוא נראה טוב יותר ממני וזה עצבן אותי קצת). כשהכניסו אותי סוף סוף למשרד, הבנאדם שדיבר איתי היה לבוש מכובד, וגם דיבר על מוצרים מאוד "מסודרים" - מותג יקר שנמכר בכמה מקומות בגרמניה, כולל תמונות של לפני ואחרי וכו'. הפעם היה דיבור על עבודה חוקית לגמרי ולשם הוא גם כיוון אותי, כי הוא "ראה שאני קצין" (או בקיצור, שאני אשכנזי). היו שם כמה בדיחות שואה בטעם-לא-טוב כשדיברנו על גרמניה, אני מסתדר איתן, מאמין שיש אנשים שהיו קמים והולכים.
במקום השלישי נתתי אמון מלא בבנאדם. נתן לי הרבה יותר פרטים על ההדרכה, הסביר לי את האינטרס שלהם בהצלחה שלי ולא ניסה עליי טריקים שיווקיים כדי למכור לי את העבודה. התרשם ממני, ראה שאני מתאים ושיבץ אותי לאן שאני מתאים לו - בעיקר מבחינת מיעוט ניסיון, זמן קצר ואפס אזרחות או ויזה. בודפשט מעולם לא נשמעה אטרקטיבית יותר.
במקום הרביעי פגשתי צעיר אנרגטי שדיבר המון ובקצב גבוה. חשדתי בו בהתחלה, משהו שם לא הסתדר, אבל ככל שנמשכה השיחה והוא הסביר לי יותר - הוא קנה אותי. הוא הראשון שהבין כשאמרתי שהחוויה והתנאים חשובים לי יותר מהכסף, הוא דיבר בלי סוף על הלוקיישן (זה לא היה מעניין במיוחד והוא הגזים באורך התיאורים, אבל הוא קלט את הראש של טיול-עבודה) והציג בפני אופציות שרציתי - שפשוט לא משתלמות כלכלית לחברות האחרות, לטעמי כי הוא צריך את האנשים אצלו והחברות האחרות רק מתווכות אנשים לחברות אחרות.
לסיכום, מתכנן לעבוד בדרום-אפריקה מתישהו בשנה הקרובה, אעדכן. סוף שבוע אחרון לשירות שמח לכולם, בראשון מתחילים שביל ישראל.
במקום השלישי הרגשתי מעולה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
