Politically Honest.

תקראו. ואז תמליצו לדף הראשי. באמת, כדאי לכם - מבטיח שזה יהיה מעניין, שהכתיבה תהיה זורמת ועוקצנית, ושזה מאוד יעזור לי להתמודד עם קופסאת הפלדה המשוריינת והקוצנית שנסגרת ומהתדקת סביבי באיטיות אכזרית. 

אתם אנשים רגילים. רובכם, לפחות, יכולים להסתכל עכשיו שעה קדימה או אחורה ולדעת מה היה שם - למעשה אתם יכולים להסתכל אפילו כמה ימים קדימה ולצפות מה בערך יקרה, ואיך תרגישו. וגם אם אתם, הרגילים, לא תהיו סגורים על זה במאת האחוזים, אתם תצליחו להתמודד עם זה בלי להתפרק, ויש לכם מגוון אופציות להקלה בכאב הראש. אתם תתכננו דברים, תקבעו עם חברים, תסדרו את השיגרה שלכם מחדש, או סתם תסתלבטו על הספה בחוסר מעש ותבהו בטלוויזיה (סדרות של HBO, נכון?) תוך השמנה קלאסית מנחת.

וואלה, עכשיו קלטתי את הזלזול, תסלחו לי. אתם בטח אנשים ממש מיוחדים, ויש לכם המון מחשבות שונות ומשונות, וכשאתם לא בטוחים לגבי העתיד אתם לחוצים, וכשאתם משמינים מנחת אתם לפעמים עושים את זה מול המחשב ולא רק מול הטלוויזיה. אני גם מרגיש את הצורך הזה להחמיא לכם כדי שתישארו לקרוא עד הסוף ולא תחשבו שאני יומרני ומתנשא, כדי שתתעניינו. ואני מצטער שאני כותב ברבים, הייתי כותב לך אישית (כי קריאת בלוג זה לא דבר שנהוג לעשות בקבוצות. ובמחשבה מעמיקה זה ברמת הסטייה לעשות את זה בקבוצות) אבל אני לא יודע את המין שלך, והשפה העברית - ממש כמו המצב הנפשי שלי - מגבילה מאוד כשמגיעים לשאלת היחס למקרה ספציפי.

ועכשיו לפאנץ' - לסיבה שבגללה אני מבקש את החשיפה - אני צריך עזרה. אבא שלי העז לזרוק "פסיכיאטרית", אבל אני לא בטוח שהוא צודק. גם לא כל כך בא לי שהצבא ישמע על זה, והשמועות הן שה"אח הגדול" (המושג הספרותי-תרבותי, לא הגדלטוריאליטי של ערוץ 2) נמצא גם באינטרנט ויכול לקרוא את המילים האלו ממש ולדווח. אבל הפחד של להשאיר את זה בפנים, ושזה יקרע אותי לאט לאט כמו שזה קורע בחודשים האחרונים, מדאיג יותר. אני מורח את זה ממש הרבה, אני יודע, זו ההקדמה הכי ארוכה לגילוי נפש שהייתה לכם כבר הרבה זמן. וכבר כתבתי פעם מילים ממש כאלו במסגרת ממש דומה כמה חודשים אחורה, אבל כל פעם זה נהיה קשה יותר, בלתי נסבל, בלתי ניתן להסבר או לטיפול. 

אני מרגיש לפעמים שהעולם נכבה. שכל מה שנשאר ממנו זה טווח של כמה שניות של ייסורים, בכי, קשיי נשימה, חולשה פיזית, חרדה קיומית ובאופן כללי - תוהו ובוהו מנוכר ואפל. כמו ה"לא כלום" הזה שמעכל לאט לאט את העולם בסיפור שלא נגמר, ואני ממש מקווה שמי שקורא את זה מספיק מבוגר בשביל לדעת על מה אני מדבר. כמו קלאסטרופוביה שנמתחת על פני הזמן והחלל - פחד לא ממקומות סגורים, אלא מחוסר מעש ומחופש. גם כשיש מלא מה לעשות, גם כשהלחץ דופק על החלון ועוד שנייה מנפץ אותו. 

כשדיברתי על זה עם אמא ואבא והם אמרו "פסיכיאטר" הרגשתי שאני מאכזב אותם בטירוף, על אף שהם ממש התאמצו לא להראות את זה. מרגיש דפקט רציני. אף פעם לא הייתי ילד נורמאלי, בראייה לאחור, אבל זה אף פעם לא הפריע לי כמו בשנה האחרונה.

מה יהיה כשאני אתגייס? איך אני אצליח לשמור על זוגיות? למה מין עושה לי כל כך טוב וכל כך רע בו זמנית? מה אני אמור לעשות עם עצמי?

ולמה, לעזאזל, אני שואל אתכם את זה?

יש בי אפס אמונה שזה יגיע למומלצים, הייתי צריך לכתוב מדריך "איך ללכת אחורה ב10 צעדים" או הבעת עמדה נוקבת על נושא פוליטי בוער. אל תתיחסו למניפולציה הרגשית בהתחלה שבה אני אומר שאם זה יגיע למומלצים זה יעזור לי, כי אני לא כאן כדי לעשות ריגשי, תעשו מה שבא לכם. וזה גם לא באמת יעזור לי, אני לא מגיע לאינטרנט כל כך הרבה. ואני יודע שזה לא משתמע מהפוסט, אבל אני בן אדם אופטימי יחסית. מחייך הרבה, בדרך כלל מצליח במה שהוא עושה. בא בגישה חיובית. והינה עוד התקף עבר. 

אבל בחיי שהיה נורא. 

קשה לי להיות בבית. לא נועדתי לזה. זה לא המקום שלי.

כמו ההפך מכלא. יותר מדיי חופש, פחות מדיי מסגרת. לא נורא אם אני עושה טעויות, לא נורא אם אני מתבטל ולא עושה שום דבר בעצם - אין מטרות לחתור אליהן, אין מטלות לעמוד בהן, אין אפילו פאקינג ספר טוב לקרוא. הגיטרה והמקלדת הן נחמותיי היחידות. כמה שיותר לצאת, וכמה שיותר מהר.

ובכל זאת, עודף החופש הזה מתעתע ומטשטש ובסוף אני נשאר לבד בבית עד שעה מאוחרת בלי סיבה טובה. לא מסיבות, לא הופעות (לא טובות בכל אופן) ולא ג'אמים. אני לא תופס את האנשים שאני רוצה, וכשאני כן תופס אותם - אחד מאיתנו לא במצברוח למה שהשני תיכנן לעשות. ככה יש לי יותר מדיי זמן לעצמי, והיחסים שלי עם עצמי דיי מזעזעים. אנחנו נוטים להכניס את עצמנו לדיכדוך קיומי אטומי המלווה בלחץ-עד-כדי-קשיי-נשימה.

אולי קבע זה כן רעיון טוב. הרבה מאוד מחוץ לבית, במסגרת שמעסיקה אותך 24\7 בדרך כלל, ועוזרת להוציא מעצמך את המקסימום. לימודים, ראש טוב, חוויות לכל החיים. הכלא של החופש חונק אותי. מזכיר לי פוסט שנכתב איי שם בשלהי העשור הקודם, אם אני לא טועה, לגבי יציאת מצריים. זה בדיוק היה פסח, ובדיוק נפרדתי ממישהי, או שהבנתי שאני לא אוהב מישהי אחרת. שכשבני ישראל יצאו בפעם הראשונה וראו את המדבר הגדול וחסר הגבולות, והשומם, והמפחיד והאכזרי - הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כבר ניסו להתגעגע לשוטיהם וגזרותיהם של המצרים, אבל הגשר הזה כבר נשרף. כולם בעצבים על מושיקו שהוביל אותנו מהפח אל הפחת.

בא לי לגור בקומונה, ושההורים שלי רק יבואו לבקר.

בא לי לחיות עם החברה שלי. ושתמיד יבוא לה.

בא לי להסתכל לאנשים בעיניים, להגיד להם מה אני חושב - ולשמוע מה הם חושבים.

כי כשכל המחשבות האלה נאגרות אצלי ואין מי שיקשיב להן ויבין, במקום לנסות לתת עצות לא מועילות שהייתי יכול לתת לעצמי - אני מתכנס ומתמוטט כמו כוכב שעבר את המסה הקריטית.

בלילה ההוא שכמעט נהרגנו

היה לי בראש שירים אחרים בכלל

היינו על הכביש הלא כל כך ארוך

בחזור הביתה מהמועדון בנהלל

בלילה ההוא שכמעט נהרגנו

החבר הכי טוב שלי נהג לו כרגיל

איבדנו טיפ טיפה ת'דרך לא היינו בטוחים

בית אחותי באזור, אני עוד קצת מכיר

אבל הוא התעקש להשתמש בטכנולוגיה

חיפש על המסך עם אותיות את הכיוון

חבל שהמצפן הזה, הכל כך מדוייק וטוב

כבל מהר את המסכן לייסורי מצפון

בלילה ההוא שכמעט נהרגנו

החבר שמאחורה עוד זרק לי בקטנה

שכדאי שאני אחזיק לו את ההגה

בזמן שהנהג מחפש ת'אות הנכונה

ואני החלפתי התעסקתי וחיפשתי במקומו

עיניו חזרו לכביש, אך הוא לא חזר לעצמו

בשתיים נקודה שלוש שניות של חוסר רוגע,

צליל ההתנגשות חתך את אווירת הצחוק

בלילה ההוא שכמעט נהרגנו

שמעתי עיקומים של פח שריטה של מתכות

מזל שהוא נסע לאט, ושהרכב דיי גדול

אני ישבתי בפינה שבה קרה הכל

בהתחלה הוא לא הפסיק להתנצל

אחר הוא עבר לקללות ועצבים

לא היה לו איפה לעצור בצד הדרך

וכשעצר, הופתע, הנזק - 

לא מהגרועים

בלילה ההוא שכמעט נהרגנו,

חזרנו הביתה בשלום, תודה לאל

השתיקה המעיקה וההלם במוחנו

נצר את לשוננו בעודו הוא משתולל

הגענו לביתי, יצאתי מחלון הדלת התקועה

אמרתי לחבר, אין מה להיתקע

למדנו פה שיעור חשוב על איך נוסעים ברכב

במחיר של פח ולא בחיי אדם

================================

המושבניק הישן שגר איתי בחדר

כבר שנה וקצת

משמש לי דוגמא, ויוצא הכי גבר

כל פעם שאפשר כמעט

מתן שנולד במושב הישן

לאבא חלקאי ולאמא מורה

לא דיבר ולא תיקשר כשהוא היה קטן

ועשה רושם של תקלה חמורה

הוא אהב להיות בשדות המושב

לטייל ולראות חלקאים עובדים

את מה שהוא עכשיו, אני חושב הוא חייב

לאביו עם הנטייה לניסונות מיוחדים

מתן שגדל במושב הישן

עשה זאת בין האופנוע הקטן לרפתנים

עבד בחקלאות של אבא, אותו כולם הכירו

והפיץ את כל הטוב שנתקע לו שם בפנים

עשה צרות ובלאגן לחצי מהועד

הסתבך באלימות, ולא באשמתו

הוא היה שמנמן ומבולבל, ולא רגוע

הוא רכב על האופנוע הקטן שוב לביתו