כשההתרגשות הראשונית יורדת, כשהמוח מתייצב על בחורה אחת אבל מתנדנד כל פעם על ישבן או פרונט חדש, כשהלב אומר לך "דוגרי כן, תכל'ס לא" כשאתה שואל אותו אם זה מתאים... כשקשה לך לא לדבר איתה, כשאתה פשוט מתגעגע? כשאתה אומר לעצמך "דוגרי, היא הכי יפה בעולם. תכל'ס - זה עולם של מכוערות"
אני מאוד מאוכזב מכל הקטע הזה. הבום-בום לראש אמור להיות רק בהתחלה? הבלעדיות שאינה-מוטלת-בספק כבר לא עוברת את החודש הרביעי-חמישי? אמרו לי שזו חוויה משוגעת, שזה משנה חיים. מצד שני, הרבה אחרים אמרו לי שזה מאוד מאכזב, אז אולי כן יש מאצ' לקאצ'. אני חושב שאני במערכת היחסים הכי טובה שאני יכול להיות בה, עם הבחורה הכי טובה להיות איתה. הילדה עם הכי הרבה קסם, נשמה, יופי וחום בעולם הזה. אתם מצליחים לעקוב? כי אני לא. אני יכול למצוא אלף סיבות ללמה כן, אלף סיבות ללמה לא. זה שקר. זה הדבר האמיתי. היא מדהימה. בא לי משהו אחר. לא בא לי רגשות עכשיו, לא בא לי להשקיע עכשיו. אם אני מוותר עכשיו, אני חלש. אני מוותר על זה בגלל תקופה. אני אצטער על זה. על זה שאני אשאר איתה ואשלה אותה, זאת אומרת.
מבינייםםם אותיייי?! כוס עמק. היא לא צריכה לסבול את ההתעללות הרגשית הזאת.. אני לא צריך ליזום אותה. מה שאני מרגיש שאני צריך זה הפסקת בזק של מימוש פנטזיות וחזרה למציאות, מה שאני יודע זה שזה לא יעזור לשום דבר. אני כזה ילד. אני צריך להתחתן איתה ודיי. אני בכלל לא מאריג' מאטיריאל כמו שחשבתי. לא עושה ילדים. ממש רוצה אבל. יש הרבה זמן לחשוב על זה. צריך להעביר אותו בעירום מלא ומישהי לחלוק איתה רגעים כאלה. צריך שהיא תהיה יפה וזורמת. דיי בטוח שעדיף שהיא לא תישאר אותה אחת במשך כל הזמן הזה. אולי עדיף שכן, כי כמה בנות טובות כבר יש בעולם הזה?
יש מצב שזה הפוסט הכי מבולבל שהיה לי. אני באמת, באמת, לא יודע מה אני עושה. אני אוהב אותה. לא מספיק חזק. אבל אחרי פעמיים שנפרדתי מבחורות בגלל תקופות כאלה, אני מתחיל להטיל ספק שמה שאני שואף אליו יכול להחזיק כל כך הרבה זמן. להגיד לכם שאני מתחרט על הפרידות האלה? רק ממש, ממש קצת. ובעיקר בגלל הכימיה במאוזן.
דפוק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
